אני כן יוצא מנקודת הנחה, שמי שהתחנך על תורת ז'בוטינסקי, גדל אצל אבא שנאלץ בכאב עצום, לגור בנכר כי בן גוריון חסם אותו אקדמאית, איבד אח והמשיך להסתכן למען עם ישראל - מערת המכפלה כן מעניינת אותו. אני גם לא קונה את הטענות שמה שמוביל אותו, זה נהנתנות - הוא יכל מזמן לפרוש ומשתי הרצאות בחודש, לחיות הרבה יותר טוב מאיך שהוא חי היום.
יחד עם זאת, כמו רבים אחרים, שערכי הציונות שלהם, לא תלויים במחויבות לערכי הנצח של התורה - יש לו בלבול ערכי ועם השנים, הוא התחיל להאמין ש'הוא גדול מהחזון', כמו שהגדיר ריקלין. ממילא הוא מניח ששרידותו בשלטון יותר חשובה מהערכים עליהם הוא התחנך.
לכן עם שרידותו כרה"מ או כשר אוצר, מצריכה את מסירת חברון למחבלים או תמיכה בהתנתקות - הוא יעשה זאת וימשיך לספר לעצמו שזו טובת מדינת ישראל. גם אם הפרס נובל לשלום שלו, מצריך להקים מדינה פלסטינית, הפך כל מה שהוא התחנך - הוא יעשה זאת ויאמין שזאת טובת המדינה.
ויש לו עוד חולשה ובדיוק כאן בנט (עם כל חסרונותיו הידועים) נכנס - רה"מ הוא 'איש הסטטוס קוו'. ביום יום זה נכס עצום, בצעדים קטנים ומדודים, הוא הצעיד את המדינה להישגים כלכליים ומדיניים נכבדים. אבל כשצריך להגדיל ראש ולהילחם - הוא נתקע. זה נכון מול ההפיכה השיפוטית והפקידותית - הוא מאוד לא אוהב את זה, אבל נמנע ומונע מאחרים כל התנגשות איתם וזה נכון שבעתיים במצבי חירום, כשצריך להגדיל ראש ומהר. לראש הממשלה, שלא יעזור, למרות הקבינט, המטכ"ל ושאר המערכות, האחריות המינסטריאלית עליו - נח לקבל מהם את ההערכות, ההצעות וההמלצות, להגיד 'כן, כן' ולחכות שזה יגמר.
היחיד שאיתגר, יזם והציע, הן במצב חירום בטחוני כמו צוק איתן והן במצב חירום רפואי-כלכלי, כמו משבר הקורונה - זה בנט. ואיזה פלא, פעם אחר פעם הוא צודק.
בצוק איתן, שכל הפסקות האש של נתניהו-גנץ כשלו, בסוף, אחרי חמישים יום שיתוק ובמחיר של הרוגים, פצועים ונעדרים - הבינו שאין ברירה וצריך לטפל במנהרות.
גם במשבר הקורונה, באיחור של ארבע חודשים ובמחיר של נפטרים, חולים שיסחבו זאת עוד זמן ארוך ונזקים כלכליים-חברתיים משמעותיים, התכנית של פרופ' גמזו, היא בדיוק התכנית של בנט.
אם לראש הממשלה, היתה גדולה אמיתית - הוא היה מפרגן לאנשים שסביבו ולא רב איתם על קרדיטים ואז באמת היה מצליח להיות ראש צוות, שבו כל אחד תורם בצדדיו החזקים. המלוגמניה גורמת שחוזקותיו הופכים לחולשות.