(
פַּעַם בַּדִּמְיוֹן שֶׁל הֱיוֹת
דָּג
וְאַתָּה נִסְחָף עִם הַזֶּרֶם, וְזֶה מָה שֶׁנָּכוֹן
וְכַמָּה שֶׁקַּל לְהִתְחַמֵּם כָּכָה, נִדְחָף הָלְאָה עִם כֻּלָּם
(וְכַמָּה שֶׁקָּשֶׁה לְהִתְקָרֵר כָּכָה
נֶאֱבַק שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ לִנְשׁוֹם, לַחְזוֹר אֶל הַיּוֹם)

וּבַתְּהוֹמוֹת שֶׁל חוֹשֶׁךְ,
אַתָּה שׁוֹאֵף לִהְיוֹת חֲלַקְלַק וּמְגֻדָּל כְּשִׁרְיוֹן
כְּדֵי לֹא לְהִלָּחֵם בַּמִּלְחָמָה הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית הַזֹּאת,
לְהַפְסִיד
(וְלָדַעַת שֶׁזֶּה הַנִּיצָּחוֹן
וּלְמַעַן ד', לְמָה נִיצָּחוֹן כָּזֶה צוֹרֵב
מְכֻסֶּה בַּדָּם, וּבַדְּמָעוֹת שֶׁל גַּעְגּוּעַ)

אֲבָל, א-ל-ו-ל,
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִרְעוֹד עִם כֻּלָּם,
כִּי צָרִיךְ לֵב וּנְשָׁמָה וְלִגְדּוֹל לִחְיוֹת,
וְלֹא סְתָם לְהִסָּחֵף א-ל הַקּוֹר)

(וּפַעַם הָרַב אָמַר ש צָרִיךְ לִפְרוֹץ א-ל הַקּוֹר
אָז הָלַכְתִּי וְרַצְתִּי וּמִיהַרְתִּי וְטָבַלְתִּי
וּכְשֶׁחָזַרְתִּי בְּרַעַד הוּא אָמַר, לֹא כָּךְ
בַּחַיִּים.)

וַאֲנִי
מָצָאתִי עַצְמִי
מְחַפֵּשׂ.

הָלַכְתִּי בֵּין שָׂדוֹת רְצוּפִים תָּכֹל
זְהַב הַשָּׁמַיִם הִקְרִין אֶת פְּסִיעוֹתַי
וַאֲנִי
תַּרְתִּי אַחַר
אָנֹכִי.

שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי, אֵי שָׁם בַּמֶּרְחָק.
הוּא הִדְהֵד אֵלַי,
אֵלִי, אֵלִי, עֲשֵׂה
אוֹתִי
קַיָּם.
(וּבָרֶקַע הַשַּׁמָּשׁ נִצְנְצָה: לֹא יִהְיֶה.)

נִסִּיתִי לִקְרֹא לִי.
הַצְּלִיל נִשָּׂא בַּחֲלַל וְנִסֵּר אֶת הַכְּאֵב.
הוּא קָרָא; עוֹד לֹא.
שׁוּב לְבֵיתְךָ, גְּדַל, הָכֵן אֶת עַצְמְךָ.
עַתָּה - לֹא תִּשָּׂא.

הַמִּלִּים נֶחְרְטוּ בִּי.
שָׁמַרְתִּי אֶת הַזִּכָּרוֹן, כְּשֶׁהָלַכְתִּי בִּשְׁתִיקָה, מְסָרֵב לְצַו זֶה נִתָּן,
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲצֹר,
לְאִטִּי אַגִּיעַ אֶל הַלֵּב.

אֲנִי מְפַלֵּס דַּרְכִּי בֵּין הַקּוֹצִים.
אָמְרוּ לִי פַּעַם לֹא לַחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי בֵּינְהֶם, אֶלָּא שֶׁהֵם מְגִנִּים עָלַי מֵאֲחֵרִים;
אֵין זֶה מַרְגִּיעַ אֶת לִיבִּי, הַמְּפַחֵד לְהִפָּצַע.
בַּלָּאט לוֹחֲשִׁים הַקּוֹצִים, זֹאת בּוּשָׁה.
אֵיךְ לוֹ לְאָדָם, בְּלִי כָּבוֹד, נִתֶּנֶת הַבְּחִירָה.

(לוּ אָנוּ הָיִינוּ בִּמְקוֹמוֹ, הָיִינוּ שָׂמִים כָּאן חִיץ;
לְעַרְעֵר, אֶת יְסוֹדוֹ. לֹא יוּכַל עוֹד תֵּת עַצְמוֹ)

נִשְׁבַּר לִי.
אֲנִי
הוֹלֵךְ
וְהָאֵינְסוֹף אֵינוֹ בּוֹלֵעַ אוֹתִי.
מַסַּע הָרֶצַח הַזֶּה לֹא נִגְמַר
מַחֲזִיק בְּקֹשִׁי
בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
שֶׁלָּכֶם
ל א
ל י
פ
ו
ל.

חַר לִי.
אֲנִי נֶאֱבָק, אַךְ דִּמְעוֹתַי סוֹלְלוֹת לָהֶן שְׁבִיל סָלוּל מַטָּה מַטָּה
הַשָּׁמַיְמָה
אֶל הָאֵינְסוֹף שֶׁכֹּה סֵרֵב לְבוֹלְעֵנִי.
אוֹמְרִים לִי, לֹא שַׁיָּךְ לְךָ;
אֲנִי בּוֹכֶה, אֲנִי רוֹצֶה.

לֹא לָקַחַת.
אֲנִי יוֹדֵעַ, זֶה הַצַּעַד הַנָּכוֹן:
אֲנִי רוֹצֶה, אֲנִי רוֹצֶה לִגְנֹב.
אוּלַי כָּךְ תִּהְיֶה גַּם לִי מְעַט נַחַת.

הוּא מְשַׁקֵּר.
הוּא לוֹחֵשׁ לִי בָּאֹזֶן שֶׁאֵין זֶה בְּכוֹחִי.
אֲנִי יוֹדֵעַ, הוּא מְשַׁקֵּר.
הוּא חַיָּב לְשַׁקֵּר.
אֲנִי יוֹדֵעַ, זֶה בְּכוֹחִי.
אַנ

בִּזְהִירוּת, אֲנִי מַקְרִיב:
הִנֵּה כָּל יֵינִי
וַחֲלָבִי
וְדָמִי
וְאָהַבְתִּי
וְכָל שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּתִי
עַכְשָׁו אֶפְשָׁר
חִבּוּק?

נִשְׁבַּרְתִּי.

אַל תַּגִּיד לִי לֹא נִמְצָא.
תַּגִּיד לִי
לֹא זָמִין
לֹא כָּרֶגַע
תֶּכֶף
הוּא מְחַכֶּה,

א.
מֻתָּשׁוּת
בְּכָל
אֶחָד
מֵאֵיבָרַי.
אֲנִי צוֹהֵל; אוּלַי יִהְיֶה בְּכוֹחָן
שֶׁל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר הַנֶּאֱמָרוֹת בְּחָפְזָה
לְהָעִיר אֶת הַגּוּף וְאֶת הַנֶּפֶשׁ
לְהָשִׁיב לְכוּר מַחְצַבְתָּהּ.

ב.
אֶתְמוֹל נֶעֱלַמְתִּי.
בְּמִלִּים שְׁחוּקוֹת נִפְטַרְתִּי מֵהַשְּׂרִידִים הָאֲחֵרִים שֶׁל הַוָּיָתִי,
צָלַלְתִּי לְשֵׁנָה טְרוּפָה חַסְרַת מִלִּים.
אוּלַי בְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַק אֶמְצָא אֶת עַצְמִי.

ג.
דָּחַקְתִּי עַצְמִי אֶל הַקָּצֶה.
א נ י י ו ד ע ז א ת.
כָּל שְׁרִיר וַעֲצָמַי זוֹעֲקִים לִמְנוּחָה.
אֶמְצָעַי הַוָּיָתִי כּוֹשֵׁל בַּהֲלִיכָתוֹ לִטֹּל יָדָיו.
הָרָצוֹן לִבְכּוֹת מִתְעוֹרֵר בִּי, וַאֲנִי יָשֵׁן בְּמַלְמְלִי קִדּוּשׁ הַוָּיָתִי.

ד.
כְּבָר לֹא נָם.
בֵּין דִּמְדּוּמֵי זְרִיחָה לִרְגָעִים שֶׁל הַכָּרָה אֲנִי חָשׁ; אֲנִי עֵר.
נִשְׁמָתִי יְשֵׁנָה. הֵיאַךְ עׇרְתִּי?

בִּרְכוֹת הַדַּחַק יוֹצְאוֹת בְּפֶה מָלֵא.
רַק פֶּה רֵיקָן יָכוֹל לְסַפֵּר בִּתְהִלּוֹת ד', אֲנִי אָנָה בָּאתִי.
הָלוּם הִגַּעְתִּי הַלּוֹם וְרֹאשִׁי סְחַרְחַר,
אֵיכָה
אוּכַל
לִחְיוֹת
לְחַיּוֹת
כָּךְ.

(ברכות השחר)

וקם אדם בבוקר ומסתובב ברחובות ירושלים ופתאום מבין שהוא צריך קפה. והוא מסתובב בגשם ומפעמת בו המחשבה שהוא צריך דבר מחמם ורך להחזיק בו. הוא משתוקק למשקה חום וענוג ומלטף אבל הוא לבד והלבד הזה קר והגשם שוטף ממנו את מקצת החמימות שנותרה לו מהבית.
*
הוא נכנס לישיבה ומתיישב ליד סטנדר נטוש בשורה האחורית כי אין לו כח עכשיו לפגוש אנשים. הוא מוציא בשקט משנה ברורה כיס כרך ג' עמוד קצ"א ומנסה ללמוד אבל עוברות הדקות ואנשים מתחלפים סביבו ומישהו עוצר ומנסה לדבר איתו אבל הוא לא מגיב, שקוע בעצמו ובמחשבות ובערפל האפרפר הזה של הלהיות חצי בן אדם.
*
הגשם שוטף בחוץ ועל חלונות בית המדרש זרזיפים אופיינים של מים יורדים מהגג. קול דפיקות המים על גגון המתכת שבחוץ מרעיד את נשמתו ומבקש לחזור לה. הגג מוריד טיפות מים שיוצרת מסך בכניסה לבית המדרש, והוא עובר דרכו וחוטף מקלחת של צוננים שנתכת לו בפניו.
*
בחוץ שיפוצים. מישהו הסיט את האבן שלו ממקומה והוא נאלץ להסתובב ולחפש מקום להתיישב בו. בחוסר מציאתו הוא צונח אל האדמה הרטובה, וכעת לא רק שחולצתו נוטפת מים אלא שמכנסיו רטובות. הוא התיישב על הציצית והיא מוטלת על הרצפה, שקופה.
אדם נאנח ונעמד. הולך ברחוב בצעד כבד ומרגיש חצי עולם על כתפיו.
*
אדם נכנס למאפיה שבקצה הרחוב. קונה לעצמו הפוך גדול ויוצא החוצה. על גדר האבן הוא שותה קפה והוגה במילותיה של מסכת קידושין. האיש מקדש והקפה נקנה והגשם רטוב. גם הוא רטוב. ולבד לו.

אֵין צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ
הֶחָמֵץ
בְּחוֹרִין וּבַסְּדָקִין
אֲבָל מָה עִם
מִי
שֶׁהוּא עַצְמוֹ
סֶדֶק

בָּרוּךְ
שֶׁאֵינֶנִּי עֶבֶד
שֶׁאֵינִי תָּלוּי בְּדִבְרֵי אָדוֹן עוֹמֵד גָּבוֹהַּ
זָקוּף צוֹהֵל הֵי בּוֹא לְכָאן צָרִיךְ לְהִתְכּוֹנֵן בְּטֶרֶם יָבוֹא ה
תָּבוֹא הַחֵרוּת

בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי
עִם
מוֹעָצוֹת וְרָשׁוּיוֹת גַּם מִשְׁטָרוֹת שֶׁמְּחַכּוֹת עַד יַעֲבֹר זַעַם
עִם דֶּמוֹקְרַטְיָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת יָמִים וְשָׁבוּעוֹת וּכְבָר שָׁנָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת וּלְחַכּוֹת

בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי מֶלֶךְ, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי יֶלֶד, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי א-
שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אַתָּה
שֶׁעֲשָׁנִי.

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן בִּי אֶת הַכֹּחַ
לִבְחֹר לִהְיוֹת עֶבֶד תַּחַת הַמֶּלֶךְ
בְּאוֹתוֹ עַם

בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי
בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי עוֹשֶׂה
יְהוּדִי

(בָּרוּךְ הוּא)

חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מִי אִכָּא?!
(בתרגום חופשי מאוד: הקב"ה חבר'שך?!)


וְאֵימָא אֲנִי
מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא
וּבְלֵילוֹת שַׁבָּת כְּשֶׁאֲנִי שׁוּב לְבַד
מְחַפֵּשׁ לִי נֶחָמָה בְּוָפֵל לִימוֹן
אֲנִי
בּוֹכֶה שֶׁגַּעְגּוּעַ

עַד הֵיכָן
מַגִּיעִים הַדְּבָרִים
עַד הֵיכָן
סְפָרִים קָרִים שׁוּב יַגִּידוּ
רֶגַע,
אוּלַי עַל יְדֵי בֶּכִי
יִרְוַח
וְאוּלַי
שִׁיר חָדָשׁ יִצְמַח
וְאוּלַי
שׁוּב זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת מֵחֲמַת דְּבֵקוּת
בָּאֱמוּנָה
שֶׁ
גַּם אֲנִי. אֶזְכֶּה
(בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה.)

וְשׁוּב חוֹזֵר מְיֹאָשׁ מִקִּרְבָה לְרִחוּק
וְשׁוּב יוֹשֵׁב עַל הַמִּטָּה וּמַרְגִּישׁ קְצָת שָׁחוּק
וּפוֹתֵחַ קִדּוּשִׁין וְיוֹמָא וִיבָמוֹת וּבִשְׂחוֹק
אוּלַי זוֹרֵעַ יִקְצֹר רִנָּה וּמִלּוּי אֶת צְחוֹק

וְאֵיךְ זֶה שֶׁדַּוְקָא מֵחֲמַת דְּבֵקוּת
אֲנִי לְבַד וּמְחַכֶּה לְהִתְיַחֵד
וּבֵינְתַיִם בְּחוֹשֵׁשׁ, דָּבָר אָבֵד
מְחַכֶּה בְּלֹא טַלִּית, מְחַכֶּה בְּלֹא עֵד
וְלֹא בּוֹכֶה מִבְּחִירָה, אֲבָל, זוֹלֵג,
וּכְמִזְבֵּחַ מַקְרִיב אֶת צְעִירוּתִי בְּדִמְעוֹתַי עַל אַשְׁמַת אַנְחוֹתַי
בְּבִכְיִי
בְּעֵת קֵרוּב הַקֹּדֶשׁ

שׁוּב פַּחַד מִדְּבֵקוּתִי,

הִנֵּה לָךְ יַלְדָּה, קוּמִי לָךְ אֲחוֹתִי רַעְיָיתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹאשְׁךָ נִמְלָא טַל, קְוֻוצּוֹתָיו רְסִיסֵי לַיְלָה
הַנִּיחִי לַגֶּשֶׁם הַחַלָּשׁ לְהִשָּׁטֵף בְּעוֹרְפֵּךְ, הַנִּיחִי לְלִיבְּךָ לָנוּחַ וּלְמַחְשְׁבוֹתֶיךָ דְּרוֹר
הַנִּיחִי וְהִנֵּה זֶה בָּא חַי אֲנִי, עוֹד יֹאמְרוּ בְאָוזְנַיִיךְ בְּנֵי שִׁיכֻּולָיִיךְ צַר לִי הַמָּקוֹם
כִּי הִנֵּה הַתָּו חָלַף עָבַר לוֹ וְהַצְּלִילִים נִרְגָּעִים מִסַּעָרְת בְּרֵאשִׁית שַׁחַר חָדָשׁ
הִנֵּה דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בְּנָשִׁים הִנֵּה מָקוֹם תּוֹסִיפִי חְזוֹת וּבְגַדַּיִיךְ יַלְבִּינוּ בְּאוֹר הַשַּׁחַק הַשֶּׁקֶט
הִנֵּה לָךְ יַלְדָּה, חוֹלַת אַהֲבָה, מָה נָאווּ מִילוֹתַיִךְ עַל נֶפֶשׁ צְמֵאָה
הִנֵּה לְךָ

.
קְצָת צָרַב לִי לִשְׁמֹעַ
שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע, תִּשְׁעִים וְשָׁלֹשׁ
(זֶהוּ)
וְלֹא כִּי זֶה רַע
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה
אוּלַי כִּי יֵשׁ בָּזֶה אֱמֶת
וֶאֱמֶת
אַיי
כּוֹאֶבֶת
כְּשֶׁהִיא חוֹשֶׂפֶת אֶת עַצְמְךָ לַגֶּשֶׁם הַחֻמְצִי הַזֶּה

בִּדְמָעוֹת שֶׁל שַׁבָּת
קָרָאתִי לְזֶה
שְׁאִיפָה לָאֱמֶת
אוּלַי רָאוּי לְדַיֵּק
שְׁאִיפָה לְיַחַד
עֲרִיגַת מַחְשָׁבוֹת לִכְאֵב אֵינְסוֹפִי
וּלְ
אֱמֶת
(אֵין דִּיּוּק יָפֶה מִדִּ(בּ)וּק שֶׁל חֲבֵרִים)

מְאַפֵס אֶת מוֹנֶה
מוֹנֵה אֶת אַפְסִי
לֹא
מְקַדֵּשׁ אֶת הֲוָיָתִי
מְרוֹמֵם אֶת שֶׁבְּנַפְשִׁי
חֶשְׁבּוֹן קוֹרְאִים לְזֶה
אֲנִי אוֹמֵר, הִזְדַּמְּנוּת לְחַדֵּשׁ
(קְצָת זוֹרֵק עַצְמִי בְּתִסְכּוּל, אֲבָל נוּ, בְּשִׂמְחָה)
יוֹסֵף
(נִבְנֶה עַצְמִי מִשִּׁגָּעוֹן שֶׁל לַיְלָה
אָה, רֶגַע
זְרִיחָה)

נָזַרְתִּי אֶת עַצְמִי.
אוֹמְרִים לְהַרְחִיק, אֲנִי אוֹמֵר,
לְקָרֵב
לְקָרֵב עַצְמִי לְאֵשׁ
(לְהַקְרִיב עַצְמִי)

פַּעַם אָמַרְתִּי שֶׁאַהֲבָה זוֹ
מָה יֵשׁ בָּהּ
מְחַמֶּמֶת וּמְאִירָה, וְשׂוֹרֶפֶת אֶת הַקְּצָוֹת
שֶׁלִּי
חִיבּוּר גַּשְׁמִיּוּת שֶׁנִּידַּף בַּעֲרָפֶל
אֲנִי רוֹצֶה
חוֹמְרִיּוּת
אַרְצִיּוּת
לָדַעַת לִלְמוֹד לְהַעֲרִיךְ אֶת הַהַעֲרָצָה הַזֹּאת
שֶׁל עַצְמִי לַכְּאֵב, שֶׁל הַכְּאֵב לְעַצְמִי
שֶׁל הַשֶּׁקֶר שֶׁהוּא הֲוָויָתִי
שֶׁל

לֹא דָּנִים בִּי
אֲנִי מַבִּיט הֲלוֹם קֵירוּב בָּאֲנָשִׁים הַחוֹלְפִים
הֵם אוֹמְרִים, אֲנַחְנוּ חַיִּים וְהֵם חַיִּים,
אֲנִי אוֹמֵר, אַתֶּם חַיִּים, אֲנִי
צָאדִיק

באהבה יש פגמים
הִנֵּה תִּרְאֶה
יֵשׁ לִי פֹּה כֶּתֶם
שֶׁל רֶסֶק תַּפּוּחִים וְחָלָב-אֵם
הִנֵּה בּוֹץ מִכְּשֶׁנָּפַלְתִּי בְּחַכּוֹתִי לְךָ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עַל כַּפַּיִים חַקּוֹתִיךָ
גַּם לֵב, כְּשֶׁצָּחַקְתָּ בְּשַׁעֲשׁוּעַ
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִשְׁטָף בְּטוֹהַר שֶׁזָּרַח מֵעֵינֶיךָ

וּשְׂרִיטָה מִמַּחְבֶּרֶת שְׁחוּקָה בָּהּ אָסַפְתָּ
סִיפּוּרִים
מַחְשָׁבוֹת
חִידּוּשִׁים.
הַפַּעַם שִׂמַּחְתַּנִי, בְּנִי
טַל דָּגָן וְתִירוֹשׁ רְדָפוּךָ
מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ בִּקְּשׁוּךָ
אַתָּה חָפַצְתָּ
בָּהּ
---

בְּשֶׁקֶט
הִנֵּה נָצַרְתִּי
רְגָעִים שֶׁבָּחַרְתָּ לִשְׁתּוֹק, שֶׁלֹּא לְהַדְאִיג
שֶׁלֹּא לְאַכְזֵב
שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר
וְתִרְאֶה
מִי זֶה עוֹלֶה מִן הַמִּדְבָּר
עֲטוּר דֶּגֶל וְשַׁאֲגַת קְרָב אַחֲרוֹנָה
מִי זֶה יֶלֶד, שֶׁכְּבָר בָּגַר וּלְעוֹלָם לֹא יִגְדַּל
מִי זֶה, תַּגִּיד לִי, מִי זֶה, אוֹ לְפָחוֹת תַּגִּיד, פַּעַם אַחֲרוֹנָה
שֶׁ
אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי
(עַכְשָׁיו יֵשׁ גַּם קֶרַע)

בָּנוּ אֶת הֲוָויָתִי.
שָׂרְפוּ כָּל גַּעֲגוּעַ עַד דַּק
אֶת הָאֵפֶר הַנּוֹתָר הִקְהִילוּ בְּרֹאשִׁי
לְזִכָּרוֹן, אִם אֶשְׁכַּח אֶת שֶׁאֲנִי
דַּמְתִי בְּאָשָׁם וְנִחְיֵיתִּי לְעוֹלָה
תְּמִימָה

בִּתְהִילָּה
נָשַׁמְתִּי רוּחַ וַאֲוִויר בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת
צָהַלְתִּי בְּגִיל בִּרְאוֹת גַּשֵּׁם מַעֲשִׂיּוֹת
עֵת דְּמוּת עֲטוּר תִּפְאָרָה נִמְצְאָה מֵחַפְּשִׂי
שָׁמַיִים נִמְלְאוּ
טַל דָּגָן וְתִירוֹשׁ
לְרֵיחַ נִמְחַלְתִּי

*
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וׇאִישָׁנַה
הֲקִיצוֹתִי
כִּי שְׂמָחַנִי
אוֹשִׁיט יָד
תִּתְחַבֵּר, תִּמְצָא
תִּבְנֶה, תִּבָּנֶה.

בְּתְּכֶלְתִּי מֻלְבָּשׁ לְבָנִי
פְּאֵר מַעֲשַׂיי
(פְּאֵר מַעֲשָׂיו, פְּאֵר הֲוָויָתוֹ)
כִּסְגֻלָּה כָּךְ בַּקָּשָׁתוֹ
תּוֹכֶן עומְקוֹ
אָמְרוּ לִי מֵרֹאשׁ הֶהָרִים הִנֵּה שָׁבָה
אָמְרוּ לִי מִגֵּאָיוֹת צַלְמָוֶות הִיא בָּאָה
אָמְרוּ לִי מִדְבָּר, אָמְרוּ לִי יָם, אָמְרוּ לִי הַר
אֲנִי אוֹמֵר
חַיִּים

ואחרי שהתלבטתנו האם דייט חמישי זה מוקדם מכדי להצהיר בקול על אהבתנו (והגענו למסקנה שלמי אכפת מה יגידו, כבר שנתיים וחצי שאנחנו ביחד וטוב לנו עם הקרבה הזאת), השתררה שתיקה כזאת, כששא-לת האם אני מוכנה ל והייתי מבולבלת (ופחדתי נורא, יש משהו בלהצהיר על זה שפתאום מחייב אותך, הרב קרא לזה ברית) ושתקתי לדקה, לשעה, ליום, ושתקת יומיים וחזרתי לחיבוק-של-שומרי-נגיעה שלך כי לא יכולתי לבד, אבל, זה לא הי'ה קרוב באמת באמת

יש איזה ריחוק כזה באוויר עכשיו. בין הכן שברור שיאמר, לרגעים הא-לו שאתה עומד נפעם, אה, זה סוף סוף קרה, מין התרסקות של כל הפחדים והחששות שאולי גם עכשיו נגלה שלא ושבוע אח"כ נבכה ונתגעגע וננסה להבין איפה היינו, ההתנפצות הזאת של ההבנה שעכשיו יש בית, יש שלמות, יש בסיס, כבר לא תלושים, לא צריך להסתובב לחפש את האמת שמתחת לאח,
אבל עוד לא אמרתי כן,

ומאחר ששתקתי יום הושתקתי יומיים וכשקמתי בבוקר כבר לא יכולתי לשתוק אז נעמדתי והלכתי ודפקתי בדלת, ו, קראת לי ולא העזתי להכנס, חיכיתי רגע והסתובבתי והלכתי בבושה

רק לבקש שי'הי'ה לי את הכח לבוא מחר הביתה ולהכנס לחדריך כמו שמזמן הבטחת לי כשאבוא א-ליך

ואומר כן, כי די, נמאס לי מהלבד הזה

הַנְּשָׁמָה לָךְ.
וַאֲנִי?
אֲנִי לְעַצְמִי.
לִפְחָדַי, מַאֲוַיַי, סִפּוּקַי.
לְעַטֵּר עַצְמִי בְּאַשְׁלָיָה,
אַשְׁלָיַת אֱמֶת.
(לְפָחוֹת הָאַשְׁלָיָ'ה הִיא לֹא שֶׁקֶר)

*
הַנְּשָׁמָה: לְעַמֵּת מוּלִי
לְךָ: לְאַמֵּת רְצוֹנִי.
וַאֲנִי: לְעַבֵּד עַצְמִי
לְעַצְמִי: לְאַבֵּד אֲנִי.

עד שאתרצה
אפילו אני, שבפתח
מביט א-ל התהום הפעורה, מהסס
וקופץ.

זה כדי להגיע למעלה, אתם יודעים.
אין לי גישה לישיבה של מעלה, המפתח אבד, שכחתי אותו
ומישהו אמר שהחליפו את המנעול
שערי דמעה נעולים---

ואני נעול בם.
לא משתחרר מהרצון לרצות לרצות
את עצמי, את האשלי'ה של השקר שבי.
אמרו לי שאפתח לעצמי את העיניים, ואראה, אבל שקט סביב.

ושקט גם בי, אני לא מרוצה,
אבל,
עד הנעילה יש עוד זמן, נכון?
אז בינתיים, נקווה, שיתירו להתפלל עם העבריינים.

א-לוּל.
הִגִּיעַ הַזְּמַן.
לְכַבֵּס שׁוּב מִלִּים, כְּתוּבוֹת בְּעִפָּרוֹן אָפֹר מִגַּעֲגוּעַ.
לֹא בִּשְׁבִיל הַשְּׁחִיקָה, בִּשְׁבִיל הַטֹּהַר, הַטֹּהַר הַשָּׁקֵט שֶׁמִּתְנַגֵּן בַּחֲלַל הַלִּמּוּד.
הוּא מַפְרִיעַ לִי לִלְמֹד, אַתֶּם יוֹדְעִים. הוּא שׂוֹרֵט לִי אֶת הַגְּמָרָא, שֶׁדּוֹמֶה,
שֶׁכְּבָר שַׁבְתִּי עָלֶי'הָ אֶלֶף אַלְפֵי הַפְּעָמִים

וַעֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי אֶת פְּשָׁטָהּ.
אִם נְתָאֵר אֶת אוֹתוֹ הַלִּמּוּד בַּמִּלִּים,
הֵן תִּהְיֶינָה מֻפְשָׁטוֹת מִתּוֹכָן, מֻפְשָׁטוֹת מֵאֱמֶת.
הֵן תִּגְרֹפְנָה הֲבָרוֹת וּצְלִילִים לִכְדֵי דְּרָשָׁה שֶׁל-שׁוּב,
שֶׁדּוֹרְשׁוֹת, לְשַׁעֵר, מָה רַב סַעֲרֵנוּ.
---

אִם נְתָאֵר אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים בְּלִמּוּד,
אֲזַי, אָמַר רַב כָּהֲנָא
תּוֹרָה הִיא;
וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ.
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִכְאַבְתַּנִי
וַעֲזַבְתַּנִי יוֹמַיִם
וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּטַשְׁתִּיךְ
אוֹסִיף אֶחֵזוֹת א-ל הֵיכַל קָדְשְׁךָ.
שֶׁאַף עַל פִּי, שֶׁמִּתְמַהְמַהַת אוֹתָהּ הֲבָנָה מִלָּבוֹא
נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדְךָ.

*
כֶּתֶר
יִתְּנוּ לָךְ
לְהַקִּיף
אֶת הַתְּשׁוּבָה
הַנְּכוֹנָה, לִי

בחרתי הסתופף בבית א-להי
ומדוע יצורו עלי מרעים
מסיחים דעתי, שישתכח עלי,
לימודי; שאטוש, נאמנה מרעים

ואני בטחתי בחסדך, באחד מאלף
שי'הא אי'ה, נברא חושך, המסלף;
נגוז.
להדבק, להדבר, ברצון ובשלא,
ושלא י'הי'ה שלא. הן נפשנו
חכתה לד'. ואני
חי
חיים
מצד נעלם, וכתוהו; עבד
קניין גמור, לשופט הארץ.

נכספה וגם כלתה, ומתוך, נפשי
(בשגם הוא בשר)
ללשמה, היא לשמו, היא לשם הכל
הכל שאין בו הכלום וכלו מאום.
מה בצע באהבה, בוז יבוזו למגדירה
בטרם ידע יסורי'ה, פיתולי'ה, דמעותי'ה, דמעות י'ה: ולחלום
(וישנם חלומות אחרים, והמה, חלומות נבואה;
אך במקום אחר נדרשו. ואנה אני באה?
כי ד' יתן חכמה מפיו והדברים מהדהדים ולא אשמע)

אַהֲבָה מִתְקָרֶרֶת ע"י רִחוּק הַמָּקוֹם;
אֲנִי מִתְקָרֵר ע"י קֵרוּב הַמָּקוֹם.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּי אַהֲבָה,
א-לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כֹּה עַזָּה,
כֹּה לוֹהֶטֶת,
כֹּה סוֹחֶפֶת,
שֶׁבְּקֵרוּב הַמָּקוֹם, אֲנִי כֻּלִּי נַעֲשָׂה אַהֲבָה
וּמֵעֶצֶם טִבְעִי לֶאֱהֹב, לִסְעֹר, לִלְחֹם;
מֵעֶצֶם טִבְעִי הוּא קֵרוּב הַמָּקוֹם.

מַבִּיט לִצְדָדִים, הַיֵּשׁ יַעֲנֵנִי
זַעֲקַת אוֹכְלֵי חִינָּם, הֲתִשָּׁמַע
אַךְ זֹאת חָפַצְתִּי, מְעַט אַהֲבָה
וְרָאשִׁי סְחַרְחַר מִחַפֵּשׂ, וְהָאָרֶץ תִּשַׁמָּט.

מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי, חַסְדִּי מָעוֹזִּי
אָנָה אֵלֵךְ מְרוּחֵךָ וּלְאָן אֶסּוֹג אָחוֹר
רוֹדֵף - נֶעְלָם, נִרְדָּף מֵהָעוֹלָם, הַעֲלֵם דָּבָר.

הֵד בּוֹדֵד מַרְעִישׁ שִׁמָּמוֹן נַפְשִׁי
עַד צַוַּואר מְזֹוהָם, טוֹבֵל בְּרִפְשִׁי
אֵין עֵת בּוֹא הַלֵּל וְרָנִּי וְשִׂמְחִי
וְתוֹרָה אֵין, מֵאַיִן יָבוֹא קִמְחִי?
(מֵאַיִן יָבוֹא קִמְחִי.)

וְהִנֵּה,
בְּסַעֲרַת הַיָּמִים
רוֹדְפוֹת, מְכַסּוֹת, מְבַלְבְּלוֹת הַקְּלִיפּוֹת- מַסְעִירוֹת אֶת-תּוֹכִי
וּבְכָל פַּעַם, מִתְנַעֵר וְנִזְעַק, לֹא אֲוַותֵּר, לֹא אֶכָּנַע לִמְדוֹכִי
עַל אַף הַבִּלְבּוּל, אֵאָבֵק וְאָצוֹר בְּכָל כּוֹחִי,
שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְיכִי, כִּי ד' גָּמָל עָלָיְיכִי.

עוּרוּ עוּרוּ, מַעֲמַקֵּי הָאַהֲבָה, עוֹדְדוּ אוֹתָהּ עַד צְמַח
עַד תָּשׁוּב לָהַט לְבָבוֹת נִרְדָּמִים וּמִנֶּתֶק צְמָד
הָשִׁיבוּ יֵצֶר חַיִּים לְקַדְמוּתָם וְנִשְׁמַת אָמָּן,
וּתְנוּ דַיֵּק רְגָשׁוֹת עַד הַנַּח הַסַּמָּן.

הַעֲמִידוּ אֱמֶת בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,
וּבְחָצוֹת, תֵּחֲצֵה הָאַהֲבָה
וָתִפֹּולְנָה הַמְּחִיצוֹת, עַד שֶׁ
תְּסֻופַּק הַתַּאֲוָוה. וְהַגַּעֲגוּעַ, יֵרָפֵא

היאוש שבא בתוך הלב הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה, ע"כ ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק לבו של אדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח (אורות התשובה ח טו)

וכשאנחנו מצטערים בכלל על חסרון שלמות, שהננו הולכים ועולים לעתיד כל כך מלא אור, מלא פאר והדרת קודש? (אגרות הראי"ה ב רסג)

אוּלַי זֶה קְצָת נִסְתָּר, אֲבָל
טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ.
בְּמוֹ פַּחְדִּי בָּהִיתִי בִּכְאֵב.

וָיִרְאוּ עֵינֵינוּ, וְיִשְׂמַח לִיבֵּנוּ
בִּסְמִיכַת הַיִּרְאָה וְאַהֲבָתָהּ.
וְעַד אָז, אַבָּא,
פְּדֵה אוֹתָנוּ, קֵל אֱמֶת,
אֱמֹר לְצִיּוֹן; מָלַךְ אֵלוֹקַּיִךְ.

שָׂשׂ אָנֹכִי, עַל אִמְרָתֶךָ,
לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, פּוֹעֵל אֱמֶת
(מְחֳפְּשֵׂנִי בַּעֲלָטָה)
(בִּיקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו)
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה
בְּיוֹם שִׂמְחַת לִיבּוֹ, זֶה בִּנְיַין בֵּית---
בִּיְשָׁר דַּרְכֵי אֵל.

אַל תַּכִּיר, אֲנִי מְבַקֵּשׁ
אֲבָל
שֶׁתֵּדַע
הָרָצוֹן יֵשׁ.
קוּם דּוֹדִי, לְכָה, לְךָ לְךָ
הַרְאֵינִי אֶת מַרְאָיִךְ, הָאָדוֹן, ד'.

'ואני קרבת אלוקים לי טוב שתי באדוני ד' מחסי לספר על מלאוכתיך'

כְּשֶׁנַּפְנִים אֶת כַּמּוּת הַיִּסּוּרִים, הַכְּאֵב,
הָאַהֲבָה, (הַקִּרְבָה,)
כְּשֶׁנַּבִּיט פְּנִימָה עַלְצְמֵנוּ, שְׁפוּכִים
אָז נִרְאֶה כִּי מְאוּם לֹא נִגְלֶה. וְאֵין לֵב

לָמָּה נִגָרַע,
לַבִּלְתִּי הִקְרִיב עַצְמֵנוּ, עָצְמִיותֵנוּ,
עַצְמָאוּתֵנוּ עַל מִזְבֵּחַ הָאֱמֶת.
(אַל תַּקְרֶאנָה לָהּ, אֶלָּא מָרָא)
מֻתָּר לִתְהוֹת, מֻתָּר לְתַּנוֹת,
אָסוּר לִטְעוֹת. וְעָשֵׂה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּעָשֵׁה מְלַאכְתְּךָ בִּידֵי שָׁמַיִם.

(לִפְעָמִים, הָאֱמֶת נִתֶּנֶת לַמִּעוּט
וְלִפְעָמִים, הַמִּעוּט נִלְקָח לָאֱמֶת.
מָה לֹא עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל כַּפָּרָה?)

וְאֵין עוֹד אַיָּלִים מְצִיצִים בִּסְבַךְ הַקּוֹצִים.
וְאֵין עוֹד אָב שֶׁסּוֹמֵךְ וּמַצְהִיר לְךָ: הִנְנִי.
וְאֵין עוֹד מַשָּׂא שֶׁל אֵשׁ וְעָצִים. בּוֹעֵר הוּא
וּשְׁחִיטָה בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. כִּי אָסוּר
שֶׁמָּא יִרְאוּ וְיירָאוּ,
לְהַכִּיר,
לִפְגֹּשׁ שֵׁנִית,
אֶת קִרְבַת אֱלֹקִים.

אוֹמְרִים לֹא זְרוּעָה, אוֹמֵר;
לֹא חָרוּשַׁה.
הֵן כְּבָר יַבְשׁוּ תִּילֵי דְּמָעוֹת
וְגַרְעִין פְּנִימִי כְּבָר נִצַּת, בְּלֶהָבָת
הָאַהֲבָה.

מְסוֹבֵב בְּשׁוּק, בָּרְחוֹב הָאָפֵל
וְשֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי כְּאִלּוּ נָגוֹז
כּוֹכָב נוֹצֵץ, אַךְ הַכֹּל תָּפֵל
שׂוֹרֵט בְּלַהַט, מְהַלֵּךְ בְּרָגוֹז.

וְהֵן, אֵלּוּ חַיִּים,
הַנּוֹשְׁמִים,
הָאוֹכְלִים, הַיְּשֵׁנִים,
(הָאוֹהֲבִים)
עֲמָלָה שֶׁל תּוֹרָה.
וְאִם אֵלּוּ חַיִּים
הֲרֵי שֶׁיְּמֵי שְׁנֵי חַיַּי
מְעַט וְרָעִים הָיוּ.
הָיוּ?

אוֹמְרִים גַּן נָעוּל, אֲנִי אוֹמֵר;
אָדָם.
אוֹמְרִים עֵץ שָׂדֶה, אֲנִי אוֹמֵר;
חֲלוֹם.
אוֹמְרִים בָּא עֵת טוֹב, אֲנִי אוֹמֵר;
מָוֶת. וְגַעְגּוּעַ שֶׁל לַיְלָה

גם אותי מרשתים.
יושב אני, נותן להם להקיף אותי ברשת הדוקה
עד כאב. מה אכפת לי, הרי
בין כה וכה כבול אני.

קשור אני,
אל כל הקהל הקדוש הזה,
(זמן מתן תורתנו, תמידין כסדרן)
ביקשתי מנוח ומצאתי חטאו
ביקשתי לשקוט ומצאתי נזיר אלוקים
ביקשתי יונה וקיבלתי חוט מעופף.

אלוקים
הצילני נא
מכ' ומא' ומב'
(רפואת הנפש ורפואת הגוף)
זכרני נא, אך הפעם הזה
ואנקמה משאר- עצמי
וארקד כנגדי ולא אוכל לפגוע בי
(כלום אויב כלום לבנה)
ואצלח, ים שלם
בלב משובר ונדכה עד עפר
(הן לב נשבר לא תדחה, אבל, נדמה כנשבר?)

על טל ועל מטר על עליכם
(על געגועים של כיסופי לילה)
על דעת המקום ועל דעת הקהל
עם העבריינים? להכנס אני רוצה.

ללא מוצא, וללא תנועה,
לו יכולתי להביט ולהלל י-ה
(לא כל יורדי דומה)
להתפלל, עם העבריינים.

ונושם עמוק ויורה צרור
(ורד מהגג נקטף)
ועלמי חמודות מהלכים בחוצות
ואני? ודאי לא זוכה.

בין הרים ליערות לבתים
בקשה חרישית נשמעת,
בקול, דברי אלוקים חיים
בבקשה, להתיר, להתפלל
גם עם עלוב כמוני.

ובין ערב לבוקר
של בריאת מאורות
אסורים בשימוש
(ורביעי, בתשמיש)
צ"ה, ל"ה, בלה בלה בלה
אין מה שיחזיר האור שבלה
(נו, והשכינה גלתה. אז מה?)

כבר עדיף נחש
כרוך על עקבו
(דש בעקב אשר לא שמעתם)
היום, אם בקולו
תקוללו

עושה נחת רוח
רוח, מלא רוח,
כוסות רוח לנשמה מתה
האדמה מקוללת, ואנו - דממה.

כוכבים נופלים משמי השמיים
וילדים צווחים בשעשוע, מנסים לתפוס
והארץ, וכל אשר עליה,
והירדן, הוי ירדן, זורח באפלה
נוגה.

למשקין, אין
טומאה
אני
בין לבין
דעלמא, דעלמא
הדין והדין והחשבון
כדם קדשים, קדושים
דם קדשים אינו מכשיר
ודם קדושים
המטרה, מקדשת, את, האמצעים
ואורייתא אומנותיהו, ועבידתא בעלמא,
יהיה טהור מטומאתו, טהור
כחוט שש הנשזר על מצח כהן
ציץ, מכפר---
טומאה לא הותרה בציבור.

גם הכתיבה והתיאור כאן בטח יעזרו לך לפרוק (ואחכ ייקל עלייך להתמודד)

ואין ראיה ממה שכתב הרמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין גזרת הכתוב שאין בה בית דין ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו דהתם לא מיירי אלא כשהוא מכה אותו דרך עונש או דרך כפייה דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין מי שעבר עבירה שחייב עליה כרת אם בא וכפו אותו בית דין לקבל מלקות ועשה תשוב' יפטר מן הכרת כל שכן מי שחטא בלא עדים והתראה אם רצה לקבל מרצונו מלקות ועשה תשובה שיפטר מן הכרת…