כל פעם מחדש נוחת שאולה, עם התחושה הזאת. התחושה שאני כל הזמן מפספס.
רק מסתובב סביב עצמי. כפשוטו.
ממשיך לעבוד על עצמי , לשקר לחסות ולחפות על הידיעה הברורה שהכי מתאים לי לחיות את המשמעות של החיים ולא את ההנאות שלי.
להפסיק לממש את מה שבאלי, ולהפסיק לפברק כל פעם מחדש הסבר ברור למה אני תקוע בזה..
טוב, אחרי שכתבתי את זה אפשר להמשיך באווירת החידלון הזאת, לרדת חיים שאולה.
רק ניצוצות של טוב שומרים עלי שפוי, עוד קצת חיים שפורצים בלי שאצליח לרמוס אותם בשכלי המלא עיוותים כרימון..
פשוט נמאס.
לגמרי.
-כל בוקר טומן בחובו הזדמנות להתחיל, אני יודע. אבל משום מה אין לי כח לזה. תמיד נשמע גדול עלי.
לא מעיז לגדול מזה ודי.
אמת, אני רוצה לברוח, אבל אין כל כך לאן.


