לפעמים, כמו הפעם הזאת, אני רק רוצה שיקשיבו לי. כי הלב שלי נוטף דם. והנשמה עוד יותר נוטפת, בטיפות הרבה יותר גדולות, והשכל. אוהו. השכל. והיא דיברה ודיברה וגם אני, אבל לא הייתי אמיתית כמו שהייתי פעם. (למרות זאת, עדיין, כל פעם שאני מדברת איתה, הלב מתרחב משמחה ואהבה, והשפתיים כל השיחה עם חיוך, אמיתי, גדול. אז קל וחומר כשאנחנו נפגשות, בנוסף לשמחה, האהבה העצומה ממלאת את הנשמה עד גדותיה, עד שנשפך. כל הטוב שלה נשפך, בעצם, לא נשפך, הוא מאיר החוצה בקרני השמש הכי מאירות וזורחות בעולם, וכולם זוכים לטעום מהשפע של הטוב הזה. {אני אוהבת אותה. אהבת נפש. נפשי קשורה בנפשה חזק. ואין אפשרות באמת לתאר את הקשר המדהים הזה. יש הרבה כ"כ ללמוד מהיצור המתוק הזה. היא דבש, תמיד. לפעמים מים, לפעמים קפה [כל פעם קפה אחר], לפעמים סתם מיץ סחוט. אבל תמיד תמיד-דבש})
אבל, אחרי כמעט חודשיים שלא נפגשנו, דיברנו, שתינו. והמון. אבל איכשהו בהרגשה שלי, משהו השתנה, מן הסתם, בגלל הקורונה, ומרחק די גדול.. משהו השתנה. למרות שאנחנו מדברות הרבה, זה לא כמו פעם. שגם אם שתינו היינו שוכבות על הדשא בלי לדבר, זה היה כמו לדבר שעות על גבי שעות. ואני אוהבת שתיקות. רק דרך השתיקה אפשר לשמוע הכל, אני מזהה כמעט תמיד (או, משתדלת לזהות) מתי אלה שמדברים איתי זקוקים לזה. ואז אני שותקת, באהבה אני שותקת. ומחבקת, בשתיקה. לא, זו לא שתיקת מבוכה, או שתיקה כי אין מה לומר. צריך ללמוד לאט לאט איך שותקים את השתיקה הזו, זה קשה. לדעת איך לשתוק.
ואחרי אתמול, כל שביקשתי היה לשתוק עם מישהו, אל מישהו. ישבתי ספונה ומכווצת בכיסא שהכי מאחורה, והדמעות של העצב הכואב פתאום חזרו. (כבר תקופה ארוכה שהן נעלמו מחיי, והופיעו לפתע. באוטובוס. מזל שהמסיכה כיסתה את מסלול הדמעות, חוץ מריצוד עדין שקצת רטוב בעיניים, לא ראו כלום. ואפשר להתחבא מאחורי המסיכה, הפעם, פיזית.) השתדלתי לא להיות בכל מאודי, אבל ה' יתברך רצה אחרת, והן פגשו אותי מיד כשהגענו. (אבא אני מפחדת שזה אאוטינג.שפתאום הן יראו מה אני מרגישה.) וכל העצב נמוג. למראית עין.כמובן. אז איך שנכנסתי, הוא עטף אותי מכל כיוון, העצב. ההוא שמשאיר צלקת נוצצת בעיניים לתקופת מה, עד שמצליחים להתחזק ולחזור לעצמינו ולאבאל'ה שלנו.
ולכן, אף אחד לא יבין את השתיקות האלה, כי הן רוויות בכ"כ הרבה מילים. כ"כ הרבה. אולי, אולי, הוא יבין. כשניפגש. בעז"ה הוא יבין.
אז מרוב שאין לי אצל מי לשתוק, אני כותבת את זה כמו מטומטמת באיזה פורום לא מועיל.