אין אנו מסרבים להתפלל.
אנו רק מרגישים שלשוננו כבולה, מחשבותינו קפואה, ראייתנו הפנימית עמומה, כאשר אנו עומדים בדלת המובילה לתפילה.
אין אנו מסרבים להתפלל, אך אנו נמנעים מהתפילה. אנו מצלצלים בפעמון הנבוב של אנוכיות, במקום לקלוט את הדממה המקיפה את העולם, המרחפת על כל אי השקט והפחד שבחיים - דממת המסתורין שקדמה ללידתנו וממשיכה אחרי מותנו. כלום הקשבה לדופק של המסתורין אינה ראויה לשקט ולהימנעות מהבלטה עצמית? מדוע אין אנו מפרשים שעה של חיים למען דביקות באלוהים על ידי כניעה לדממה? אנו חיים בשולי המסתורין ומתעלמים ממנו, ועל ידי כך מבזבזים את נפשנו ומסכנים את חלקנו באלוהים.
להתפלל - משמע לחוש את הפלא, להחזיר את הרגשת המסתורין המניע את כל היצורים, הגבול האלוהי לכל הישגי האדם. התפילה היא התשובה הצנועה שלנו לפלא שבחייים. זהו כל מה שנוכל להציע כגמול למסתורין.
