פורקת את חיי...
קושי לראות נשים בהריון ועוד מלא בלה בלה בלה אז מי שלא מתאים לה שלא תקרא!
בבקשה תגובות מכילות ואפשר גם עצות...
היום נפגשנו כמה משפחות בפארק, אני רואה את גיסתי בחודשי הריון מתקדמים והלב שלי נקרע.
מפרגנת לה מכל לב -היא מעל 40 וחיכתה להריון הזה כמה שנים, אבל הנוכחות שלה מנכיחה יותר את ה״אין״ שלי....
ישבתי עצבנית, לא חברותית בעליל, בולעת את הקושי שלי, ואפילו לבעלי אין לי דרך להסביר-
הוא לא יבין, הוא יפרש את זה כקנאה פשוטה. וזה לא קנאה. זה פשוט מעלה בי את הצער.
שבוע שעבר הלכתי במרכז קניות הומה- מליון עגלות תינוקות פצפונים ועוד ועוד- פתאום מול אישה אחת מובילה עגלת אמבטיה עם חמודי בפנים פשוט נשברתי,
תודה לה׳ על המסכה והמשקפיים שפשוט מאפשרים לא לראות ולא להיראות עם כל הדמעות האלו במרחב הציבורי....
איך ? איך????
ועבודה. זה הטריגר השני. ואיכשהו 2 הדברים כל הזמן קשורים אחד בשני, 2 אבדנים ו-2 התמודדויות.
אני באמת לא יודעת אם אני בוחרת נכון.
עד עכשיו עבדתי בעבודה בשכר מצוין תנאים מעולים מסביב והכל היה טוב.
ועכשיו- ממש קשה לי למצוא עבודה בשכר מתגמל דיו. יש הצעות נהדרות מבחינה מקצועית אבל המשמעות הכלכלית שלהם היא הורדה של 4000 ש״ח לפחות במשכורת. זה סכום שאני לא חושבת שנוכל לעמוד בו... בעוד שכרגע אנחנו ממש מאוזנים מבחינת התקציב.
אז מה? להתחיל באבטלה? להיכנע ולקחת עבודה שאינה מתגמלת כספית העיקר שיהיה משהו ביד? להוסיף שעות ולעבוד 6 ימים בשבוע? יש בי גם פחד מהראשון בספטמבר שהבית יתרוקן ואני אשאר עוד יותר ריקנית...
וגם שבתקופת הקורונה תכננתי שבשנה הבאה אני חוזרת לעבוד 4 ימים... אין סיכוי שזה קורה עכשיו.
מה הגבול של השתדלות כלכלית מבחינה אמונית?
מה הגבול של התחושה של הבאסה לעבוד קשה ולהרוויח סכום נמוך ממה שאני רגילה אליו?
ועוד נקודה שלאחרונה עלתה לי-
בעלי אברך. מסיבות רפואיות הוא בתקופה האחרונה לומד באופן חלקי ונמצא בבית הרבה ובעצם די ״מובטל״.
זה לא הפריע לי כי הוא באמת לקח הרבה מעול הבית- כשאני הייתי בחוץ,
ועכשיו- להציע לו לעבוד? אין לו מקצוע. הוא גם לא טיפוס שייזום וינסה לקחת תלמידים או כל משרה תורנית אחרת. וגם עדיין יש לשתינו חלום שהוא יהיה יותר בסדר ויוכל לחזור למסלול שונה ממה שהוא תכנן לעצמו, אבל כן במסלול של לימוד.
איך כדאי להסתכל על כל הסלט הזה?
)