היא ישבה על הגדר הנמוכה וניסתה להדליק את הסיגריה האחרונה שנשארה, היה ירח מלא ורשרושים של עצים, ואוויר טוב כזה של כמעט אלול.

שאיפה. 

נשיפה.

הריח הזה שהיא אוהבת, הזמן נשרף.

בחור גבוה עבר שם בריצה , מתנשף. היא החזיקה את הסיגריה בין האצבע לאמה והדליקה את הפלאפון, כאילו זה לא שאיפות אחרונות של חופש.

שאיפה.

נשיפה.

מין שקט הזדחל לה בבטן. היא נשענה אחורה וחשבה על כלום. ניסתה לחשוב על ירח ועל אהבה ועל אלוהים. אבל חשבה רק על ההפגנה נגד היהודים באים, ועל הרושם הגרוע שהשאירה בסעודת שבת אצל מורנו. ועל הלב שלה שדפק שם כמו משוגע מרוב לחץ מידידיה שבטח חשב שהיא סתומה ומהפלא שהיא צריכה להיות והיא לא מצליחה.

שאיפה עמוקה.

נשיפה.

עשן התאבך לה סביב העיניים. היא הרגישה יפה בג'ינס, אבל האם זה שווה את זה. שאלה וידעה מה התשובה. וידעה שהיא טועה.טועה נורא. ועוד רגע אלול. זה לא הזמן להתחיל עם מכנסיים. בטח לא בלב שקט.

שאיפה.

נשיפה.

אבל למען האמת הלב שלה היה שקט. והיא חשבה שהיא אוהבת את אבאלה. והיא גם אוהבת להיות יפה. והיא אוהבת את החיים שלה עכשיו ובכל זאת רע לה ממש. רע לה מאוד.

ונזכרה באיזה ספר שקראה בביביסטר ובכתה נורא , כי הוא הזכיר לה מה זה להיות קרובה באמת. מה זה לאהוב, אשכרה לאהוב את אלוהים. בלי למה.

שאיפה.

נשיפה.

היא היתה קרובה לסוף, ולא רצתה לגמור את הסיגריה האחרונה, שאיפה אחרונה, טובה, חונקת.

נשיפה ארוכה. עשן.

ומתוך העשן שמעה פתאום צעדים וראתה גבר גדול ואישה קטנה הולכים. והאישה אמרה. זה מטורף תקשיב זה מטורף וחייכה מאוזן לאוזן, והאיש הסתכל עליה וחייך והסתובב וחיבק אותה תוך כדי הליכה, מין חיבוק לא קשור, ויפה ומשוגע כזה. ושניהם צחקו והמשיכו ללכת.

והיא נשארה על הגדר וגוש ענק של התרגשות עלה לה פתאום בגרון והיא רצתה לבכות. יש אהבה ואף אחד לא אמר שום דבר. יש אהבה בעולם הזה.

היא דרכה על הסיגריה. חזק. מועכת את הכאבים. את המילים שאף פעם לא אמרה, לא כי זה סוד, אלא כי אף אחד לא הקשיב. ואז היא קמה, ואלוהים שלח מין רוח טובה וקרירה כזאת לפנים שלה. אלול. היא נשמה את אלול.

והתחילה ללכת לאט, וללכת מהר, ולרוץ לתוך הרוח, לרוץ הביתה. אלוהים זה רחוק.

אבל הפעם נדמה שמישהו מחכה לה בסוף השביל עם זרועות פרושות, ענקיות ומלאות, וגם ריקות. מישהו שמר דליים לדמעות שלה, ומחברות למחשבות שלה, ולב גדול לכל מה שהיא מרגישה. מישהו לחש לה, בואי, תפילי הכל עליי. אני אוהב אותך עם הג'ינס ובלי. אני יודע שאת יפה. אני יודע אותך. אני יודע אותך יותר ממך. פשוט תסמכי עלי. מה יש.

קשה לחבק את אלוהים, אז בלילה היא חיבקה את הכרית וחשבה שאולי אלול בא בדיוק בזמן.

יש לי ג'יפ. אני דוהר איתו בלילה השחור.

אני בקושי רואה, אני רוצה להגיע למדורה, לאור.

השביל מכוסה בצמחייה, אני מגשש באפילה,

כמעט מתהפך, הגלגל מעיף חול בתעלה.

זה לא שביל, זה גבעת חול שהמים חרצו אותה,

איך יוצאים מכאן? לאן? בקרבי מזדחלת בעתה.

יש לי ג'יפ. זו הייתה פסגת חלומותיי, שהוגשמה.

אבל כבר לא היה אכפת לי, הנפש שלי נחסמה.

עשיתי קולות של התרגשות, של לחץ, של הנאה.

באמת זה סוף סוף קרה אך זו בעצם הונאה.

שקר שאני מספר לסובבים למכרים ולזרים,

לעצמי, מרמה את עצמי שעכשיו יהיה מדהים.

זה לא שהכל רע, בוא לא נגזים,

אני באמת נהנה לנהוג בכביש ובהרים,

אבל ההנאה לא עמוקה, לא כמו שזכרתי פעם.

הפויקה כבר לא משאיר על הלשון את הטעם,

התחושה של "בא לי עוד" נעלמה,

את מקומה תפסה התחושה של, למה?

לא אני לא דוס, ולא ממש בא לי על התורה,

אם חשבתם שזה הכיוון תחשבו מסלול חזרה,

החוסר משמעות זרוק גם בקרן זווית,

יחד עם התורה, כל הרוצה יבוא וייטול, תווית.

תווית של דוס ומסתגף וצדיק וחכם,

אחד שמקושר לאלהים שלא יראה לעולם.

אני לא כזה? אני הייתי. ונהנתי.

הרגשתי צודק וחכם ועל הטועים רחמתי.

ואני מקנא, הו כן, באלה שמסוגלים להאמין,

להאמין במה שהם בוחרים להמציא, בלי להבין.

אני מזלזל בהם מאד, חושב שהם טיפשים.

אני מקנא. בא לי גם להיות טיפש לפעמים.

יש לי ג'יפ. פרסה לא אפשרית.

רוורס בתוך הלילה האפל, באדמה החולית.

משמאלי בית קברות. ממתינים לי בשתיקה.

אני מצליח להתסובב, מנוע וצמיגים בצעקה.

הרוחות מנופפות לי לשלום. אני יוצא מהשטח.

עולה על האספלט. בדרך לאור, למדורה, למתח.

לפעמים תוהים אם זה בכלל קרה-

או שהכל רק חלום היה...

ולפעמים מרגישים כזו קרבה-

לא מבינים איך הכל השתנה...

לפעמים הכל ברור ויש הבנה-

הפעולה הייתה נכונה!

אך לפעמים יש כמעט שנאה-

איך הרשינו לנו ליפול כך עמוק באדמה?!

לפעמים כך ולפעמים כך,

ואמן שתמיד איתי אקח,

את ההבנה הטובה, ההכלה והקירבה,

ואזכר אחר כך-

שהכל לטובה...

יש בורות

שנשמות קבורות בתוכם

יש שם שטנים

הלובשים דמות אדם

יש חושך נורא

יש כאב אימים

יש אלוהים שאין לו אלוהים

יש ניסים, יש שדים

ריקודים ושמחה

חשיכה נוראית

צרחות ודם

רסיסי חיים זולגים

אובדן צלם

נערות נאנסות

ואני רוצה לאמא

בין זעקות

לבין שתיקות

וההד המתעתע

השקט הנורא

אני נשבע אמא שראיתי

את מחול הסערה

בלבן שבעיינים

בזעקת כאב נוראה

אומה שמחוללת

מאבד תומתה

ואין אור ואין אושר

רק חושך נורא

ואלוהים ששתק שוב

שאישר עוד שואה

ואין בי מחילה

רק כעס נורא

על טיפשות ההון

על הגבהת הלב הנוראה

הפקרות ניבטת מכל חלון

ושדים מיללים שוב

ואני זעקתי אמא

רק השמיעי קולך שוב

כל היום אני בורח

ובלילה לא נרדם

אלוהים עדי אמא

ראיתי שטנים בדמות אדם

(משהו שכתבתי מתישהו, ומצאתי שוב היום

לא גמור, לא הסגנון הרגיל שלי, אפילו לא מנוקד

אבל דווקא בגלל זה יש בו עוצמה.

תודה למי שקראו)

לפעמים מתקשים,

לפעמים מקלילים,

לפעמים תומכים,

לפעמים נתמכים,

לפעמים צוחקים,

לפעמים בוכים...

ואת הכל מנהיג א-לוקים,

מביט מלמעלה, מסדר את העניינים,

צוחק לנו על הדאגות והקשיים,

אומר: "בניי, הרי אני הבורא,

היפלא ממני לעשות את זה או דבר דומה?!

הן לי תבל ומלואה,

שמים וארץ אני יצרתים,

האם לא אוכל לסייע?!

לעבור ראיון או כמה מבחנים?!

או לכתוב ולוודא שיגיע למקומות הנכונים?!"

תירגעו, תנשמי, תזכרו שהוא פה,

זה לא אתם כותבים,

זה א-לוקים!

באמת. הפעם לא בצחוק.

כמי שלא היתה כל כך דתיה פעם, וכל כך לא היתה דתיה פעם (ליתר דיוק) -

מבקשת מכם להעיר לי (אבל יפה נקדימון! לא לאמר לי שאני מזהמת

את הפורום, זה נורא מעליב. באמת. אנא, בקש סליחה)  -

אם אני עוברת את גבול הטעם הטוב. אבקש דווקא מהפלג

המחמיר יותר בפורום הזה, אבל לא עד כדי כך מחמיר כמו נטורי קרטא,

כי קשה לי להיות (עדיין?) ברמה הזו.

אין לי כל כך את הרגישות הרוחנית יהודית כמו שיש לאלה

שגדלו עם זה מגיל אפס.

אז, להעיר בהחלט. לא רוצה להחטיא אף אחד.

הרמוניה ותמימה'לה ועוד - אתן יכולות לעשות זאת

בפרטי. בסדר?

תודה. זכו למצוות!

מפעם פעם?

א.  כי אתם לבטח לא מכירים. אולי מישהו שאוהב נוסטלגיה.

ב.  דווקא לא ישראלים. סליחה. אני לא עד כדי כך ציונית כידוע...

ש.טוב!

בס"ד

הכרתי פעם

אדם,

תלמיד חכם,

אלמן

יהודי  נשוא פנים

שאת ספריו החשובים

לומד כל בר אוריין

מזה זמן רב

הוא בגפו

(ברכות יחולו על ראשו)

ובכל ליבו

מסכים 

שלא טוב לאדם,

להיות לו לבדו

אבל

דא עקא

ישנה בעיה קטנה;

על הרבנית (זו השנייה)

להיות

(אבל בדיוק)

כמו זו הראשונה.

אותו חיוך 

אותה פאה

אותו דיבור

אותה שתיקה...

אותו תיבול של הסלט

אותם סלטים לשבת

אותו מיעוט

של תכשיטים

אותו פינוק

של הבנים

(שלו)

אותה הכנסת אורחים

אותם פרקים של תהילים....

כל כל הרבה צדקה תרם

קיבל על עצמו רבנו תם

שני וחמישי הוא צם....

ומאומה.

חושב האיש בענווה

אין שום ספק

זוהי  גזירה

עם ישראל הוא בצרה

אני מעין קרבן עולה...

ואלוקים בורא עולם

מביט למטה ונדהם

איך יציר כפיו

ביום השש

יכול להיות

כל כך... טיפש.

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה  פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!