היא ישבה על הגדר הנמוכה וניסתה להדליק את הסיגריה האחרונה שנשארה, היה ירח מלא ורשרושים של עצים, ואוויר טוב כזה של כמעט אלול.

שאיפה. 

נשיפה.

הריח הזה שהיא אוהבת, הזמן נשרף.

בחור גבוה עבר שם בריצה , מתנשף. היא החזיקה את הסיגריה בין האצבע לאמה והדליקה את הפלאפון, כאילו זה לא שאיפות אחרונות של חופש.

שאיפה.

נשיפה.

מין שקט הזדחל לה בבטן. היא נשענה אחורה וחשבה על כלום. ניסתה לחשוב על ירח ועל אהבה ועל אלוהים. אבל חשבה רק על ההפגנה נגד היהודים באים, ועל הרושם הגרוע שהשאירה בסעודת שבת אצל מורנו. ועל הלב שלה שדפק שם כמו משוגע מרוב לחץ מידידיה שבטח חשב שהיא סתומה ומהפלא שהיא צריכה להיות והיא לא מצליחה.

שאיפה עמוקה.

נשיפה.

עשן התאבך לה סביב העיניים. היא הרגישה יפה בג'ינס, אבל האם זה שווה את זה. שאלה וידעה מה התשובה. וידעה שהיא טועה.טועה נורא. ועוד רגע אלול. זה לא הזמן להתחיל עם מכנסיים. בטח לא בלב שקט.

שאיפה.

נשיפה.

אבל למען האמת הלב שלה היה שקט. והיא חשבה שהיא אוהבת את אבאלה. והיא גם אוהבת להיות יפה. והיא אוהבת את החיים שלה עכשיו ובכל זאת רע לה ממש. רע לה מאוד.

ונזכרה באיזה ספר שקראה בביביסטר ובכתה נורא , כי הוא הזכיר לה מה זה להיות קרובה באמת. מה זה לאהוב, אשכרה לאהוב את אלוהים. בלי למה.

שאיפה.

נשיפה.

היא היתה קרובה לסוף, ולא רצתה לגמור את הסיגריה האחרונה, שאיפה אחרונה, טובה, חונקת.

נשיפה ארוכה. עשן.

ומתוך העשן שמעה פתאום צעדים וראתה גבר גדול ואישה קטנה הולכים. והאישה אמרה. זה מטורף תקשיב זה מטורף וחייכה מאוזן לאוזן, והאיש הסתכל עליה וחייך והסתובב וחיבק אותה תוך כדי הליכה, מין חיבוק לא קשור, ויפה ומשוגע כזה. ושניהם צחקו והמשיכו ללכת.

והיא נשארה על הגדר וגוש ענק של התרגשות עלה לה פתאום בגרון והיא רצתה לבכות. יש אהבה ואף אחד לא אמר שום דבר. יש אהבה בעולם הזה.

היא דרכה על הסיגריה. חזק. מועכת את הכאבים. את המילים שאף פעם לא אמרה, לא כי זה סוד, אלא כי אף אחד לא הקשיב. ואז היא קמה, ואלוהים שלח מין רוח טובה וקרירה כזאת לפנים שלה. אלול. היא נשמה את אלול.

והתחילה ללכת לאט, וללכת מהר, ולרוץ לתוך הרוח, לרוץ הביתה. אלוהים זה רחוק.

אבל הפעם נדמה שמישהו מחכה לה בסוף השביל עם זרועות פרושות, ענקיות ומלאות, וגם ריקות. מישהו שמר דליים לדמעות שלה, ומחברות למחשבות שלה, ולב גדול לכל מה שהיא מרגישה. מישהו לחש לה, בואי, תפילי הכל עליי. אני אוהב אותך עם הג'ינס ובלי. אני יודע שאת יפה. אני יודע אותך. אני יודע אותך יותר ממך. פשוט תסמכי עלי. מה יש.

קשה לחבק את אלוהים, אז בלילה היא חיבקה את הכרית וחשבה שאולי אלול בא בדיוק בזמן.

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים