שנה שעברה הלכתי דיי הרבה, לא יודעת מה יהיה השנה...

אצלינו זה בפנים כרגיל, פשוט עושים את זה נורא קצר, מורידים את כל הפיוטים והסלסולים.

קוראים נטו את מה שצריך.

ויש לנו ביהכ''נ ענקקק ובא פולל אנשים אז חילקו את כולם לאולם, עזרת נשים, חדר לימוד וכו

הדבר המיוחד היחיד שאני עושה שקשור לאלול זה להגיד לדוד ה' אורי וישעי (בשחרים וערבית, ולא במנחה. כי אני מתפלל בנוסח אשכנז)

אצלנו חוץ מהמסכות אין שום דבר שונה בבתי הכנסת.

(הערת מערכת: ארוך ארוך, אבל כדאי מאוד לקרוא...)

באמת צריך להתבייש....

מי את בכלל שתעזי לבקש סליחה... מאיפה בכלל התעוזה להעיז להתייצב לפני.. לפני מלך מלכי המלכים, שכל כך היטיב לך ודאג לך, ואת פגעת בו ורמסת את כבודו....

מי את, מי אני, מי אנחנו.... מאיפה לנו החוצפה והעוז לגשת לבקש סליחה, למה שנחשוב שאנחנו ראויים לבקש סליחה.. שאנחנו שוים שהוא יסלח לנו...

חוצפה בכלל לגשת, העזה לבקש.... 

אבלאבלאבל:

יש משהו מיוחד שמעודד אותנו, ובזכותו אנו יכולים להעיז לבקש את הסליחה: הידיעה שה' הוא אבינו אוהבנו, ושהוא רוצה שנבקש סליחה, ומשתוקק לסלוח לנו.... וברוב רחמיו הוא נתן לנו את המתנה הנפלאה הזו שנקראת תשובה, כדי שנוכל לשוב אליו, ואת הימים המיוחדים האלו, שיש בהם השפעת שפע ממרום לעוזרינו לשוב אליו, והוא יושב וממתין בכליון עיניים, שנגיע אליו, בכל לכלוכינו וטינופינו, עם כל בושתינו, ונבקש לשוב אליו!! והוא יפשוט ידו לקבלנו באהבה ושמחה!

ספר שערי תשובה, שחיבר רבינו יונה, נפתח במילים אלו:

מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם, שנאמר (תהלים כה, ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר (ישעיה לא, ו): "שובו לאשר העמיקו סרה". ונאמר (ירמיה ג, כב): "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם". והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה, והתבאר, כי התשובה מקובלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו, שנאמר (דברים ד, ל): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ואומר בגוף הענין (דברים ל, ו): "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" - להשיג אהבתו. והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עקרי התשובה כלם מפורשים בדבריהם כאשר יתבאר.

זה כמובן לא סותר את זה שהבושה קיימת, אדרבא, במלוא תוקפה היא קיימת כאשר מבינים עד כמה אכפת לו מכך וכמה הוא חפץ לתת בידינו דרך להתקרב אליו ואנו מתרחקים.

הנביא יחזקאל מתנבא "אתה בן אדם, הגד את בני ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם" ומפרש רש"י: "בהראותי למו חסדי , שאיני מואסם בעוונם" כלומר - דווקא מתוך ההכרה ברחמיו על אף חטאינו, אנו מתמלאים בושה על הצורה שנהגנו בו לעומת הצורה שנוהג הוא בנו.....

הבושה קיימת, בהחלט, אך אף על פי'ה אנו ניגשים אליו - ומעיזים פנינו, כי אנו יודעים שזה רצונו, חשקו, תשוקתו ומאוויו! שנבא להתקרב אליו, עם כל הלכלוך שלנו, בבושה! ונבקש להתנקות ולהדבק בו.

אוי לו למי שאינו מתבייש בבקשו את הסליחה! אוי ואבוי לו ולנפשו, כי אם אינו מתבייש - סימן הוא שאינו מבין את משמעות העניין! דווקא מי שמתבייש - הוא הוא זה שבע"ה יזכה למחילה שלימה, כי תשובתו עמוקה, אמיתית וכנה!

הבושה היא מעיקרי התשובה עצמה! כמו שכתב רבינו יונה בהמשך הספר הנ"ל, במנותו את עיקרי התשובה:

העיקר השישי - הבושה. כענין שנאמר (ירמיה לא) בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם. ויכלם אם ירגישו ויכיר בעבירותיו. ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך. ואין זה כי אם לפי היות הש"י רחוק מכליותיו. על כן יבוש מן הנבראים. ולא יבוש מן הבורא יתברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי בשעת פטירת ריב"ז אמרו לו תלמידיו רבינו ברכנו. אמר להם יהיה רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו רבינו עד כאן ולא יותר אמר להם הלואי. תדעו שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר הלואי לא יראני האדם

והמדרגה העליונה בזה שיכלם האדם על עונותיו מלפני הש"י. וענין ההכלמה. ההרגשה בבושה. והשתנות זיו פניו כענין שנאמר (תהלים סט) כסתה כלימה פני. ובכל מקום תראה הכלימה נזכרת אחר הבושה כי היא יתירה מן הבושה (יחזקאל לו) בושו והכלמו (ירמיה לא) בושתי וגם נכלמתי. ובראות החוטא כי הש"י מעביר עונו ומאריך לו. ואיננו נפרע ממנו. ולא כחטאיו עשה לו. ולא כעונותיו גמל עליו. יוסיף בושה בלבבו. הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (יחזקאל טז) למען תזכרי ובושת מכל עלילותיך בכפרי לך לכל אשר עשית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו. וכן מצינו בשאול שאמר (ש"א כט) ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות. ולא הזכיר אורים ותומים. כי נתבייש להזכירם. מפני שהרג נוב עיר הכהנים. ואמר לו שמואל (שם שם יט) מחר אתה ובניך עמי. עמי במחיצתי. וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם. וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו:

העולה מדבריו: אין לך מה לחשוש בכך שאת מתביישת, כי אם אדרבה! זה נפלא וטוב! זה סימן שאת על המסלול הנכון בדרכה של התשובה! את קרובה להתנקות! כעת מה שנשאר לך - זה להתגבר על הקושי, ולגשת עם הבושה, ולבקש ממנו את מחילתו, ואדרבה - אמרי, בלשונך ובמילותייך, ספרי לו שאת מתביישת, שאת מרגישה שאת לא ראויה לבקש את מחילתו! כמו שציטט רבינו יונה מיקמיהו "בושתי וגם נכלמתי" וכו', ולמעשה התנ"ך מלא בכאלו ציטוטים. שאכן כל מי אשר שאר רוח בו, מתבייש ונכלם לעמוד לפני ה' עם כל שאת חטאיו ולהעיז לבקש את מחילתו. 

לסיכום: הבושה היא נכונה, וצריך להרגיש אותה, אך צריך לגשת איתה (אני לא אומר "להתגבר" עליה, כי יש לזה קונוטציה של לסלק אותה מהראש, ולא, לא צריך לסלק אותה, כי אם לגשת איתה) ולבקש מחילתו ולבקש להתקרב אליו - כי הוא חפץ בכך, ורוצה בכך!!

ובמילותיו של רבינו ניסים:

רִבּונו שֶׁל עולָם. קדֶם כָּל דְּבָרַי אֵין לִי פֶּה לְהָשִׁיב וְלא מֵצַח לְהָרִים ראשׁ. כִּי עֲונותַי עָבְרוּ ראשִׁי. כְּמַשָּא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי. וּפְשָׁעַי רַבּוּ מִלִּמְנות. וְחַטּאתַי עָצְמוּ מִסַּפֵּר..... וְאֵינִי כְּדַאי לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם מְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה. מָה אֲנִי. מַה חַיָּי. אֲנִי הֶבֶל וָרִיק. עָפָר וָאֵפֶר רִמָּה וְתולֵעָה.  מִתְבּושֵׁשׁ אֲנִי מֵחֲטָאַי. וּמֻכְלָם אֲנִי מֵעֲונותַי. וְנֶחְפָּר מִפְּשָׁעַי. וְאִם אָבא לְבָרְרָם וּלְחַבְּרָם וּלְפָרְשָׁם. יִכְלֶה הַזְּמַן וְהֵמָּה לא יִכְלוּ. וְאֵין לִי  פִּתְחון  פֶּה לְהִתְוַדּות עֲלֵיהֶם. גָּדול  עֲונִי  מִנְּשׂוא.  עָצְמוּ  פְשָׁעַי  מִסַּפֵּר.  בּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כַּגַּנָּב הַנִּמְצָא בַּמַּחְתֶּרֶת.....

וּבְעַזוּת מֵצַח בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנֶיךָ מְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה. שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ. וָאֵדַע כִּי לא אֵבושׁ. כִּי עָלֶיךָ בָּטַחְתִּי ה' . אָמַרְתִּי אֱלהַי אַתָּה. וְנִשְׁעַנְתִּי עַל רֻבֵּי חֲסָדֶיךָ. כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב:

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי רָאוּי. וְלא הָגוּן. וְלא כְדַאי. לְהִתְוַדּות וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן עַל עַצְמִי. וְכָל שֶׁכֵּן עַל אֲחֵרִים. אֲבָל שַׂמְתִּי לִבִּי לְנֶגֶד רַחֲמֶיךָ. כִּי דַרְכְּךָ לְהַעֲבִיר קִצְפֶּךָ. וּמִדָּתְךָ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ. וּמִנְהָגְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיּותֶיךָ הַשָּׁבִים אֵלֶיךָ וּמִתְוַדִּים לְפָנֶיךָ. וְעוזְבִים וּמִתְנַחֲמִים עַל פִּשְׁעֵיהֶם. וְלא מְכַסִּים עֲלֵיהֶם. 

ולסיום: מעשה שאחד שהלך באלול כולו רתת וחלחלה, ופגש את חבירו, שהילך רגוע יחסית.... שאל אותו: "תגיד מה אתה חושב, לך אין משפט בעוד שבועיים?" אמר לו חבירו "יש ויש, אבל השופט הוא אבא שלי...."

כמובן שהסיפור לא בא להפחית מעוצמת המורא הנורא והבושה העצומה שישנה, אלא לתת פרופורציות, צריך לזכור, שה' רוצה אותנו, רוצה בתשובתינו, רוצה למחול לנו, ורוצה לקרבינו אליו... עלינו רק לתת לו את האפשרות! "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם"

ולסיום (הפעם באמת...) "הבא ליטהר מסייעין בידו", ו"מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם"

וואלה, קראת הכל?

אז תגיד, אתה מאשר רק את ה"ארוך מאוד" או גם את ה"כדאי מאוד לקרוא"? 

@שושיאדית, ראית?

העיקר התיוג....

שמח שהועיל.

אבל בכל זאת, תרשי לי לחטוא בחטא הנחתום המעיד על עיסתו, ולומר לך שכדאי לך לקרוא הכל, לאוו דווקא בפעם אחת, קראי קטע אחד מידי פעם.. כדאי....

וזה חשוב מאוד, לכן אספתי סבלנות לזה... תודה על הפרגון..

יישר כח!!!

נחשב?

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....