מקגונגל נעצה בהארי מבט בוחן.
"אני הולכת לשם," היא אמרה והצביעה על בניין בצדו האחר של הרחוב, שעליו התנוסס שלט של חבית עץ, "וקונה לעצמי משקה, שאני זקוקה לו נואשות. אתה נשאר בינתיים כאן להימדד להכנת גלימות. זה הכול. אני אבוא לבדוק מה קורה איתך בעוד זמן קצר, ואני מצפה למצוא את החנות של מדאם מלקין עומדת עדיין על תלה ולא עולה באש בשום צורה."
מדאם מלקין הייתה זקנה נמרצת שלא אמרה מילה על הארי כשראתה את הצלקת שעל מצחו, וירתה מבט חד בעוזרת שלה כשזאת נראתה כאילו היא עומדת לומר משהו. מדאם מלקין שלפה אוסף של חתיכות בד מונפשות ומתפתלות, שכנראה שימשו כסרטי מידה, והחלה לבחון את מושא העבודה שלה.
לצד הארי עמד ילד חיוור, בעל פנים מחודדות ושיער מגונדר ומתולתל בצבע בלונדיני־לבן, שהיה כנראה בשלביו האחרונים של תהליך דומה. אחת משתי העוזרות של מלקין בחנה את הילד לבן השיער ואת הגלימה המשובצת שלגופו; מדי פעם היא נקשה על אחת מפינות הגלימה בשרביטה, והגלימה התכווצה או התרחבה.
"שלום," אמר הילד. "גם אתה הולך להוגוורטס?"
הארי כבר ראה לאן השיחה הזאת עומדת להתגלגל והחליט, בשבריר שנייה של תסכול, שהגיעו מים עד נפש.
"אלוהים אדירים," לחש הארי. "לא יכול להיות." הוא הניח לעיניו להיפער. "מה... שמך, אדוני?"
"דראקו מאלפוי," אמר דראקו מאלפוי, שנראה מבולבל מעט.
"זה באמת אתה! דראקו מאלפוי. אני... אני מעולם לא חשבתי שאזכה לכבוד הזה, אדוני."
הארי הצטער שלא ניחן ביכולת לגרום לדמעות לזלוג מעיניו. האחרים בדרך כלל החלו לבכות בערך בשלב הזה.
"הו," אמר דראקו, שנשמע מבולבל מעט, ואז נמתחו שפתיו לחיוך זחוח. "טוב לפגוש מישהו שיודע את מקומו."
אחת העוזרות, זו שזיהתה את הארי, השתנקה קלות.
הארי המשיך לקשקש. "לעונג הוא לי לפגוש אותך, מר מאלפוי. עונג צרוף. וללמוד בהוגוורטס באותה השנה כמוך! לבי מפרפר מהתרגשות רק מהמחשבה על כך."
אופס. החלק האחרון נשמע קצת מוזר, כאילו הוא מפלרטט עם דראקו או משהו.
"ואני שמח לראות שאזכה לכבוד הראוי למשפחת מאלפוי," השיב לו דראקו, בחיוך שכמותו עשוי להעניק המלך הרם ביותר לפחות שבנתיניו, אם הנתין עני אך ישר.
"אמממ... לעזאזל," הארי התקשה לחשוב על השורה הבאה שלו. טוב, כולם רצו ללחוץ את ידו של הארי פוטר, אז—
"כאשר יסיימו להתאים לי את בגדיי, אדוני, האם תואיל בטובך ללחוץ את ידי? אין דבר שיתעלה על כך כשיאו של היום הזה—לא, של החודש הזה—למעשה, של כל חיי."
הילד בעל השיער הבלונדיני־לבן נעץ בו מבט נוקב.
"ומה אתה עשית עבור בית מאלפוי שאמור לזכות אותך בחסד שכזה?"
אוי, אני כל־כך מנסה את זה על הבא שירצה ללחוץ לי את היד.
הארי הרכין את ראשו. "לא, לא, אדוני, אני מבין. אני מתנצל שביקשתי. יהיה לי לכבוד לנקות במקום זאת את מגפיך."
"בהחלט," פסק דראקו. פניו חמורות הסבר אורו במקצת.
"תאמר לי, לאיזה בית אתה חושב שימיינו אותך? אני אהיה בסלית'רין, כמובן, כמו אבא שלי, לוציוס. ובאשר אליך, אתה נראה לי כמו הפלפאף או אולי גמדון־בית."
הארי חייך במבוכה. "פרופסור מקגונגל אומרת שאני האדם הכי רייבנקלו שהיא פגשה או שמעה עליו אי־פעם, עד כדי כך שרוונה בעצמה הייתה אומרת לי לצאת יותר, מה שזה לא אומר, ושללא ספק אמצא את עצמי בבית רייבנקלו אם המצנפת לא תצרח חזק מכדי שנוכל להבין משהו. סוף ציטוט."
"וואו," אמר דראקו מאלפוי, שנשמע מתרשם קלות. הילד שחרר מעין אנחה עגמומית. "החנפנות שלך הייתה מעולה, או לפחות ככה אני חשבתי. תוכל להצליח גם בבית סלית'רין. בדרך כלל רק אבא שלי זוכה להתרפסות כזאת. אני מקווה ששאר אנשי סלית'רין ילקקו לי עכשיו כשאני בהוגוורטס... אני מתאר לעצמי שזה סימן טוב."
הארי השתעל. "אני מצטער, אבל האמת היא שאין לי מושג מי אתה."
"נו באמת!" אמר הילד באכזבה מרה. "אז למה עשית את זה?"
עיניו של דראקו נפערו בחשד פתאומי. "ואיך אתה יכול לא להכיר את משפחת מאלפוי? ומה זה הבגדים האלה? ההורים שלך מוגלגים?"
"שניים מההורים שלי מתים," אמר הארי. לבו נצבט כשהוא אמר את זה ככה. "שני ההורים האחרים שלי הם מוגלגים, והם אלו שגידלו אותי."
"מה?" אמר דראקו. "מי אתה?"
"הארי פוטר, נעים להכיר."
"הארי פוטר?" דראקו השתנק. "הארי פוטר ה־" ואז הילד השתתק בפתאומיות.
דממה קצרה השתררה.
ואז, בהתלהבות קורנת: "הארי פוטר? הארי פוטר המפורסם? יוווו, תמיד רציתי לפגוש אותך!"
העוזרת שטיפלה בדראקו השמיעה קול השתנקות עצור, אבל המשיכה בעבודתה והרימה את ידיו של דראקו כדי להסיר ממנו בזהירות את הגלימה המשובצת.
"סתום כבר," הציע הארי.
"אני יכול לקבל חתימה? לא, רגע, אני רוצה להצטלם איתך קודם!"
"סתוםכברסתוםכברסתוםכבר."
"לעונג רב הוא לי לפגוש אותך!"
"תישרף כבר ותמות."
"אבל אתה הארי פוטר, המציל המהולל של עולם הקוסמים! הגיבור של כולם, הארי פוטר! תמיד רציתי להיות בדיוק כמוך כשאגדל כדי שאוכל—"
דראקו הפסיק את דבריו באמצע המשפט, פניו קופאות באימה מוחלטת.
מבעד לדלת הפתוחה נכנס לחנות גבר גבוה, לבן שיער, בעל אלגנטיות קרירה וגלימות שחורות מהאיכות המשובחת ביותר. ידו האחת אחזה במקל הליכה בעל ידית כסף, אשר נראה כמו נשק קטלני רק מעצם היותו מוחזק באותה היד. עיניו סקרו את החדר באדישות של מוציא להורג, של אדם שרצח אינו מסב לו כאב או אפילו תענוג אסור, אלא משמש לו פעילות שגרתית כמו נשימה.
זה היה האיש שבאותו הרגע צעד מבעד לדלת הפתוחה.
"דראקו," אמר הגבר, קולו נמוך ומלא זעם. "מה בדיוק אתה אומר?"
בשבריר שנייה של פאניקת הזדהות גיבש הארי תוכנית הצלה.
"לוציוס מאלפוי!" השתנק הארי פוטר. "לוציוס מאלפוי המפורסם?"
אחת מהעוזרות של מלקין נאלצה להסתובב ולהפנות את פניה לקיר.
עיניים רצחניות סקרו אותו במבט צונן.
"הארי פוטר."
"זהו כבוד ענקי לפגוש אותך!"
העיניים הכהות נפערו. איום קטלני התחלף בתדהמה.
"הבן שלך סיפר לי הכול עליך," השתפך הארי, שבקושי ידע מה יוצא מפיו ופשוט דיבר מהר ככל האפשר. "אבל כמובן שידעתי עליך הכול עוד קודם. כולם הרי מכירים את לוציוס מאלפוי הגדול, הבוגר המהולל ביותר של בית סלית'רין! חשבתי לנסות להתקבל לבית סלית'רין בעצמי רק כי שמעתי שהשתייכת אליו כילד—"
"מה בדיוק אתה אומר, מר פוטר?" נשמעה כמעט צרחה מחוץ לחנות, ושנייה לאחר מכן התפרצה פרופסור מקגונגל פנימה.
אימה טהורה כל־כך הייתה שפוכה על פניה, עד שפיו של הארי נפתח אוטומטית ואז נתקע ללא מילים.
"פרופסור מקגונגל!" הזדעק דראקו. "זו באמת את? שמעתי עלייך כל־כך הרבה מאבא שלי! חשבתי לנסות להתקבל לגריפינדור כדי שאוכל—"
"מה?" שאגו לוציוס מאלפוי ופרופסור מקגונגל בתיאום מושלם, כתף אל כתף. ראשיהם פנו להסתכל זה על זה בתנועת מראה, ואז נרתעו השניים זה מזה כאילו בצעדי ריקוד מתואם.
המולה פתאומית פרצה כשלוציוס תפס את דראקו וגרר אותו אל מחוץ לחנות.
ואז השתררה דממה.
בידה השמאלית של פרופסור מקגונגל נחה כוס משקה קטנה, אשר נטתה הצדה בזמן המהומה וכעת טפטפה לאטה טיפות של אלכוהול לשלולית קטנה של יין אדום שנקוותה על הרצפה.
(למי שעושה את החידות בקיצר).
כל עוד הן נעדות בצורה מכובדת ונקייה.
