אני בדיוק קוראת את זה עכשיו (בפעם המליון), הגעתי לפרק שאני הכי אוהבת והרגשתי שאני חייבת לכתוב לכם אותו, אז קבלו:
גלית והגבינה הצרפתית
שלושה ימים רצופים נעדרתי מבית הספר. בלשון צבאית אומרים: "הייתי בגימלים", זאת אומרת שהייתי חולה. כך מדברים החיילים. וכשחזרתי לכיתה גיליתי שדבר לא השתנה, וכל המורים בריאים. אבל אדלג על השהות בבית הספר כדי לספר איך אני חוזר.
אז איך אני חוזר הביתה? יש שתי אפשרויות: אפשרות אחת – בהליכה. אם אני יוצא מבית הספר, נאמר, בשעה אחת וחצי – ואני מדבר על הצהרים, לא על הלילה – אגיע הביתה באחת וארבעים. מכאן אתה למד, שבית הספר שלי קרוב מאוד הביתה, מהלך עשר דקות בדיוק.
אבל אם יגיע הוד-רוממותי הביתה באחת וארבעים, מה יצא לו מזה? או בלשון הגמרא: מאי נפקא מנה? שהרי אגלה שאמא עדיין בעבודה, וגברת פפריקה, השכנה, עומדת בכניסה. פעם התרגזתי עליה ושאלתי: "איזה מן שם זה 'פפריקה'?"
אז היא ענתה בחוצפתה: "ואיזה מן שם זה 'לוט'?" ונעלבתי.
אבל אם אני חוזר הביתה אליבא דאפשרות השנייה, זאת אומרת באוטובוס ממוזג ונעים, איטי וזוחל, דרך שניים-שלושה פקקי תנועה סבירים – או אז אגיע הביתה רק בשעה שתיים וחצי, ירום הודי. וזאת שעה מצוינת.
כי אמא כבר בבית, ופפריקה בוודאי התייאשה מלארוב לי בכניסה ופרשה כשהיא בשיא. רק החתול שלה, שימון, עודו מתנמנם על השביל, ואני יכול לתפוס לו אוזן בלי שהוא רואה. כי עוד לא נולד חתול, שיגיד בשפת בני אדם מי משך לו.
פעם שאלתי אותה: "תגידי, פפריקה, למה את מפטמת כל כך את החתול השמן שלך? את מתכוונת לאכול אותו?"
בקיצור ולעניין, אני בעד האפשרות השנייה: לחזור מבית הספר באוטובוס, יעלה כמה שיעלה.
והנה אני עומד בתחנה, והשעה אחת ושלושים בצהרים, ואני ממתין לאוטובוס, והילקוט שלי כבד. היום סחבתי בו תורה, חשבון, משנה, אנגלית ואת כל הדפים שנתלשו מהאטלס. וכמו-כן יש לי בילקוט חמישים גולות ביציות, קופסת מדבקות ואזיקים.
ראשון מגיע לתחנה ברוך. כשהוא מביט אל הכביש, אני מניח בעדינות בילקוט שלו את חוברות האנגלית ואת הקלמר שלי. ירדו ממני שני קילו. שנייה מגיעה לתחנה גלית הצרפתייה – הנשק הסודי של תחנת האוטובוס. היא איננה מביטה בי כלל, מגיעה ומסובבת אלי את הגב. לזאת חיכיתי. אני מפקיד בילקוטה ביד מאומנת את החשבון ואת האטלס. ירדו עוד שני קילו. לצרפתים ולגלית יש כח סבל יוצא מן הכלל, וגם גבינות כאלה.
ושלישי מגיע לתחנה – האוטובוס. אני ממהר לתפוס מקום טוב, קל ברגלי כאחד הצביים ובר-לבב כאחד הצדיקים, ומתיישב מאחורי הנהג. ידידי כאח לי, ברוך, מטפס במדרגות ומתנשף, וגלית אחריו, מתנשמת בצרפתית צרופה. והנהג מזרז אותם ומתלונן: "איך זה לנוער של היום אין כושר! מה הם יעשו כשיגיעו לצבא?!"
שניהם, ברוך וגלית, מתיישבים בקרבתי, ואני שמח שלא יהיה לי רחוק לאסוף מהם את הספרים. וגלית מוציאה כריך.
"מה שמו לך בסנדוויץ'?" אני מתעניין. היא מראה לי גבינה צהובה זרועה קימלים צרפתיים קטנים כאלה, עם ריח.
"אבל גם ביום ראשון הבאת צהובה כזאת!" אני נעלב.
"כן", היא אומרת, "זה באמת בילקוט מיום ראשון".
"מאיפה יש לכם גבינות כאלה?" אני שואל ונשען לאחור.
"דודה שלי מצרפת שלחה לנו בונבוניירה", היא עונה.
וברוך לידי, צוחק. "הספרים שלי אצלך", אני מזהיר את ברוך, כדי שלא יעבור את גבול הטעם הטוב.
גלית מחזירה את השקית הריקה לילקוט ומגלה – הפלא ופלא! – את האטלס שלי אצלה.
"אוי ואבוי!" היא קופצת...
"תשבו כבר!" צורח הנהג.
" לקחתי בטעות את הספרים של המורה!"
אני מציץ, מעשה מומחה, אל נבכי ילקוטה ומרגיע אותה: "אל תיבהלי, גלית, הם שלי". ואני אוסף אל חיקי את הדפים של האטלס וגם את החשבון, וגלית, חשה הקלה עצומה. היא פשוט לא יודעת איך להודות לי. ברוך מציע שלאות תודה היא תנדב לי פרוסה צהובה עם קימל מהבונבוניירה, ואני אומר: "לא צריך! לא צריך!" ולוקח שתיים. אני מחזיק אותן רחוק מהאף ומניח בזהירות בתוך נייר כסף עבה שארזתי כבר אמש, כדי שיהיה לי להיום. אני שומר על הגבינה כמו שאבא שמר על האתרוג.
עברה כמעט שעה של נסיעה באוטובוס. ברוך ירד ראשון, גלית ירדה שנייה, אני יורד אחרון, כשהאוטובוס משלים את הסיבוב וחוזר אל תחנת המוצא שלו מאחורי בית הספר שלי, שזה ליד הבית.
השעה שתיים עשרים וחמש בצהרים. מהמדרכה אני רואה שהתריסים בבית כבר פתוחים, משמע אמא פה ויהיה אוכל. רחבת הכניסה שוממה מפפריקות, ושימון השמן מתנמנם על השטיח לניגוב רגליים.
"פסס! פסס!" אני קורא לו. הוא ממצמץ בעיניו ולא קם. אני שם לפניו את הגבינה של גלית, פותח את נייר הכסף ונותן לאדים לעלות. בפעם הקודמת, כאשר שימון טעם מהבונבוניירה של גלית, הוא ישן אחר-כך שלוה ימים רצופים. אני מביט בו, והוא מביט בי ואינו נוגע בגבינה.
"תאכל!" אני מאיץ בו, "זה כשר!" שימון מצמצם את עיניו החתוליות ומלקק את שפמו כרומז. ואני תופס את הראש: איך לא חשבתי על זה! הוא בטח אכל בשרי, ועוד לא עברו שלוש שעות! הרגשה של תבוסה מחלחלת בגבי. על זה לא חשבתי. הלשוא התחנפתי אל גלית? הלנצח תאכל חרב?
ואני מטפס הביתה קצת עצוב, קצת מובס. לא די שרמליהו מטריד אותי בכתה, ולא די שהאחות רוחמה כינתה אותי "מקק" – ראשי-תיבות - מרחף קוסמונאוט קפצן – אפילו החתול של הבניין רואה בי נטע זר. אני מביט למטה משועמם, מחכה שאמא תקרא לי לשולחן. פתאום מתרחש משהו: פפריקה פותחת דלת וניגשת הישר אל שימון החתול.
"מה יש לך שם בצלחת?" היא שואלת אותו בחשד ובוחרת את הקימלים מתוך הצהובה. היא מביטה כה וכה ותרא כי אין איש, ותבלע את הגבינה של גלית בבת-אחת, ולא נודע כי בא אל קירבה.
"יש!" אני צורח.
קול של שבירה עונה לי כהד מהמטבח: הצלחות נפלו לאמא מהידיים.
כך זכיתי בשלושה ימי חופש מפפריקה.
ואילו בא מישהו ושאל: "אולי ראית במקרה את פפריקה?"
הייתי עונה לו בלשון צבאית: "היא בגימלים".
ורק שימון ואני היינו יודעים שהיא לא בגימלים – אלא בקימלים.