(רגישות)







כולם באולפנה ידעו להגיד לי ש 'זה יצר הרע שמונע ממני לשמוח' ש 'דווקא בפורים הוא מגיע ומפריע לשמוח' 'זה המן שאומר לך כל זה אינו שווה לי'
כולם חיבקו
ואמרו את זה
והלכו

והאמנתי. גם אני חשבתי ככה

כולם פטרו את זה ב 'תנסי לאט לאט לשתף אנשים ולהיפתח יותר'


חמודים, הקיר של המיטה שלי היה מלא בצעקות הצילו
להיפתח יותר מזה?
את כל הלב שלי פרשתי שם. על הקיר, ובמחברת, ובהודעות שנשלחות 'בטעות'.

וכשנפתחתי את אמרת לי 'מה, אדר מגיע והיצר הרע משתולל?'
מה קשור יצר הרע. זה לא המן ולא עמלק ולא יצר הרע
זה סוד שאני מסתירה ואי אפשר להגיד
זה סוד שאני מחזיקה והידיים עייפות מלהחזיק
זה הפחד המטורף הזה שאין לי מקום


'תעשי כאילו, חיצוני, זה יבוא לבד'

וזה נראה לך הגיוני שרגע אחד אני בוכה ורגע אחר כך רוקדת מחייכת?
וזה נראה לך הגיוני שאם אין יועצת אז אנחנו נמשיך להתנהג כרגיל באולפנה של לבבות שבורים ודמעות במיטה?

(נגיעות במסתרים. חדרי מקלחת מסואבים. עשן סיגריות מתמר מהחלון. זעקות הצילו בעיניים מחייכות)


ובהתחלה זה היה נראה כאילו כל עוד את דוסית ומקבלת ציונים סבבה אז אף אחד לא מתייחס אלייך. אבל היי, גם כשאת מפסיקה להיות דוסית ומפסיקה לקבל ציונים סבבה אף אחד לא מתייחס אלייך. פשוט שולחים לטיפול ומדווחים להורים. וזהו
ולא יודעים. ועוצמים עיניים מול התקפי חרדה


וגם כשאת מדברת היא אומרת 'ככה זה' ו 'גיל ההתבגרות'
והחברה ההיא שיודעת, אומרת שלא. אבל האולפנה אומרת שכן. שזה רק גיל ההתבגרות
אז את מחכה שזה יעבור
הבטיחו לי אחרי החגים
ןמגיע אחרי החגים ואת קורסת
מגיע אחרי החגים וכלום לא קורה
ומי שהבטיח הלך

ואת נשארת משענת של כולם ואת צועקת ואת לא נמצאת באולפנה ואת שותקת ואף אחד לא שם לב
ואת מחייכת את כל מה שקברת בפנים
ואת רוקדת את הדם שמלכלך את הבגדים