אני מסתכלת עליה.
אדישה כל כך. צינית ומנוכרת. מתנשאת כזאת.
פוקר פייס, מידי פעם חצי חיוך מלגלג עולה על שפתיה.
פעם אחת, הרמתי את המבט.
רציתי לבדוק מה יש מעל הפה המלגלג.
פעם אחת, הסתכלתי לה בעיניים.
לא הצלחתי להביט יותר משנייה.
ראיתי את הנשמה שלה,
ובחיי, כמעט טבעתי שם.
תהומות, תהומות של עצב.
מים שאין להם סוף,
דמעות שמעולם לא זלגו,
לא חרגו מהמסגרת.
רגשות שמעולם לא הורגשו,
רצונות שלא מומשו.
תהומות.
אחרי שנייה,
לא יכולתי,
והסטתי את מבטי.
הלאה מהמראה.