פספסתי מניין התפללתי יחיד
מצד אחד מצבי הרוחני כרגע ממש לא משהו, ואני יודע כמה חיפפתי וכמה נכשלתי, וכמה בקושי חשבתי ורציתי בכלל
מצד שני היתה צעקה פנימית אדירה של חלק שעבר המון זמן בקושי יצא לו לחיות ולבטא את עצמו
ואני שואל את עצמי מתי? מתי בפעם האחרונה הייתה לי תפילה כזו של בכייה אמיתית לה' יתברך, ושבח אמיתי שבאמת מלא בשמחה מגודל
נזכר בתפילות ערבית של פעם
מגיע למניין האחרון, מתחיל תפילה רגילה עם כולם
ואז הם גומרים תפילה ונכבה האור
ואני מתחיל להשתפך ולבכות, לבכות על חסרון מקדשנו, על קרבת השם שאני כל כך כוסף אליה, להצטער ולהתחרט באמת על כל העבירות שעשיתי היום ולהתחנן לה' שיעזור לי להתקדם, להצליח בלימוד, לבקש על קשים של חברים ההוא שקשה לו בלימוד וההוא שצריך למצוא את זיווגו והשלישי שצריך הרבה רפואת הנפש וחבר שצריך רפואת הגוף לסבא
ולבקש לחיות עם לב טהור לב חי לב בשר לב לא ערל
ואני קולט שעניתי לעצמי את התשובה... מאז הקורונה... אי אפשר ללכת למניין האחרון, אבל זה לא רק זה... אין חברים קרובים שמתחזקים ביחד אין התועדיות, יש פחות את החופש ללכת להיות עם עצמך ולחיות בקצב שנכון לך, אין את המקום צמוד לקיר שאפשר להשתפך שם בתפילה
קבעון יובש
מה עושים?
אבאל'ה!!!!!!
מה הקטע בכל זה?
מה אתה מנסה ללמד אותי?