אותו לכם/ן...:
...ומתלמידי יותר מיכולם!/דוד גבאי.
"למקומות, היכון, רוץ..." יריית הזינוק של פתיחת שנת הלימודים.
הצילצול מתחרה עם קול השופר של אלול.
התוצאה ידועה מראש. שיעור ראשון. כיתה חדשה. פנים חדשות בשבילי, שהרי הם כבר כיתה ב'.
גם במטרים הספורים מחדר המורים ועד לדלת הכיתה הם רצים הלוך ושוב. כן, הם! ההרהורים! המחשבות! על מה שהיה, על מה שיהיה. הרהודי תשובה וקבלה לעתיד.
'רגע, עצור! אתה בדרך לשיעור!'-מחשבה אחת מקבלת על עצמה לפלס דרך ישרה יותר לכיתה.
אני ניכנס. סוגר את הדלת. קצת יותר בחזקה. אולי זה יישמע כקולו של השופר, הקול שמעמיד את הצאן על מקומו.
"בקר טוב לכולם", מברך בחיוך.
"נא לעמוד במקום ובשקט"-עובר לטון יותר תקיף. עמידה איתנה.
כל אלה מזכירים לי כלל חשוב מלימודי העבר:הרושם הראשוני.
"בע"זה אהיה המורה לספורט..."-אני מתאר בעדינות את מסלול המרוץ. מנסה להתרכך לאור רכות-פניהם של ילדי-החמד היושבים למולי.
"אקרא כעת שמות, ואשמח", אני מנסה להגמיש את המתח, "אם כל אחד ירים את ידו".
"פלוני"-"כן".
"אלמוני"-"אני כאן", הוא קורא. "רואים לפי החיוך"-אני משיב לו בחזרה, כמו משחקים ב"בומרנג".
"פלוני אלמוני"-"כאן".הפה רוצה להמשיך לשם הבא אך העניים מסרבות. הוא מזכיר לי מישהו.
"איך קוראים לאבא שלך?", אני מתעניין.
הוא לא עונה.
"אני בסך הכל מתעניין כיוון שאולי אני מכיר אותו", אני מנסה שוב, אך קול דממה דקה נשמעה.
'האם לרדת מהשאלה? האם לנסות שוב? בעצם, לא יכולתי לשאול שאלה פשוטה יותר שתשובתה כן או לא?', מהרהר לעצמי. נרתע מהמחשבה שאולי שאלתי שלא כהוגן?אולי דבר מה שעלול להביך את הילד? אולי תרד מהעניין וזהו?!
ובעוד אני הנבוך מסתכל בפניו מלאות הטוהר, זינקו כמו מלאכים משמים שלושה מחבריו, סככו עליו בכנפיהם הלבנות, וקראו בקול שופר:"אסור לבן להגיד את שם האבא..."
יה"ר שנזכה להתקרב לאבא שבשמים ע"י קיום מצוות כיבוד אב ואם ומוראם בשנה החדשה הבעל"ט.
אמן!