זכרונות שורפים.מדם ליבי.
כולם שמעו אותי צורחת.
ראו אותי ימים שלמים על לב גוסס רועדת במיטה, הכל חולה בי.
ראו אותי נעלמת לכמה שעות וחוזרת, שורפת לילות בגג.
'אה לא סתם התבודדות אני אוהבת את השקט והשחור של הלילה.' פחח צדיקת יסוד עולם.אבל העיקר שהם קנו אתזה.
ראו אותי ואת החתכים החייתיים והמדוייקים. הסטלבטו
בדיוק נפלתי ויצא ככה משורטט כן? אה ואני נבהלת כי סתם.
נשמו אותי ואת הסיגריות בחלון של המקלחת, נשרפה לי כאן טונה ברור.
ראו אותי שותה את הכאב ואת העארק, וצחקו עליי ועל השגעון שלי עם השתייה בפורים ובהילולא.
(אוח איזה נוראי זה היה. איך שהתביישתי מבתמימות שלי. ואז נדפקתי כולם כבר ידעו. והיא דרכה מדוייק כלכך, מול כולם, אני לא אשכח את זה. מסכנה מה אשמה. )
ים של שתיקות ראו לי בעיניים. ראו ולא פרשו.ראו אותי מתקפלת אחרי כל אחד שהעז להיכנס קצת. מחביאה עולמות.
מי שהעז להיכנס ישר הדפתי ויצא כל הכאב. לא היה אפשר לפספס. במה קרה אחד אתה קולט שאוהו כמה קרה.
ואסור. השתיקה מנצחת.
ראו אותי הולכת ודועכת הופכת כבויה. וטרחו לעשכן שרואים. יופי שרואים.כולם ידעו לשאול מה קרה. בלי לב. ככה לדקלם מילים.
ולא שכחו להוסיף כמה שאין מקום רחוק. זה העמלק שלך מאמי. העצבות אוי העצבות. חסיד צריך להיות בשמחה.
ובפורים שהלבבות אמורים להיפתח, וכמו מותר להגיש הכל, כמה שיחות מוסר הרביצו בי, אוהו. מכל סוגי הרבעצאניות שיחיו. (ואיך שאני לא ידעתי שזכיתי באותה העת להמון זוגות עיניים בוחנות.)
ובחייאת מה ענינכם אה? זה הלב נפתח. והנה, קיבלתם את מה שהיה בתוכו. מה נהייתם מבינים גדולים בדיכאונות.
ואם שיתפתי במחשבות ותהיות, כל מה שלא ניסיתי לומר הם פטרו במשפט אחד. 'זה היצר הרע הכי גדול לומר ככה.' נו שויין.
כל הצדיקות, טהורות העיניים וישרות הלב כפו עצמם עליי כמשפיעה אישית, כדי להוציא אותי מהמרה השחורה של פורים. ושיחות חיזוק. וגם אמירות נוקבות על העבודת השם המעוותת שלי.כולם ידעו לדקלם לי על הדכאון שהייתי בו בפורים. גם בפורים. גוועאלד. שומו שמיים. הלא פורים עת רעוא דרעוין לכל הדעות.
הספיקו לעדכן אותי מידי פעם בכל טקסט שמזכיר את מצבי העגום. כיף שחושבים עלי לפעמים.
אבל מה. צדיקה, עם מקסי וגולף. וחברותא בתניא. ותפילות. ודיבורי נשמות. מה לה ולזה.העיקר שהלב מכוון לשמיים כע? לא חשוב שהלב גוסס כאן ומפרפר.
אז מרחתי חיוך וקיבלתי שקט.
אני סתם אוהבת לשקוע בדברים הם זרקו. והמבט הזה שככ שנאתי. נשמה אבודה שאין לה מקום.
זה לשאוג ולרעוד מפחד שישמעו. ושמעו.ודיווחו.וסרט רע.
כולם ידעו לדקלם לי על אהבה ודאגה.
פתאום היה מקום לסיפורים אבל שכחו את הלב.
אנשים שמעולם לא התעניינו בי יותר מידי פתאום מזייפים מילים יפות, שהלב לא מתכוון אליהם. זה גועל נפש מרוכז.
ופתאום זה גם עניין של רופאים ופסיכולוגים ולא רק איזה המן למחות.
דבר האבד שאני. לבד ככ לבד.ויש אותם אבל.
חלאס להתבכיין ולעשות סיפורים מכלום.
(הלואי שאף אחד שמכיר אותי לא יקרא, ויכעס עליי.זה הכי חשוף שלי.)