טוב,
אני בחודש שישי ויש עוד מלא זמן. הריון ראשון, תאומים, בגיל מבוגר (37).
אבל היינו הערב בקורס הכנה של שיבא-תל השומר, 4 שעות אינטנסיביות של מידע ואני ממש מפחדת.
זה לא קשור לקורס, באופן אובייקטיבי זה מלחיץ ככל שזה הולך ומתקרב.
אני מכירה את עצמי, אני טיפוס פחדן ונוירוטי בכל מה שקשור להליכים רפואיים או לדברים שקשורים לאי ודאות ושליטה וכאן במיוחד, כל מה שאני מצליחה לשמוע זה: מליון כללים והנחיות- כל אחד יותר מאיים מקודמו, מלא דברים מבלבלים, הליכים מתוסבכים, סיכונים, דם, חתכים, תפירה, סיכון, לאם, לתינוק, מלחציים, ואקום, הכנסת אצבעות וידיים, לחיצות, כאב, מליון אנשים מסביב, החדרי ניתוח נראים כמו דלת גדולה כמו כניסה לאי השדים אל עבר הלא נודע, פחד שהכל יהיה בסדר, עם האם, עם התינוקות, ואם איכשהו שרדת את כל זה אז יש לך סיכונים לדימומים, דליפות מהשדיים, כאבים, דברים שנותרו לא פתורים כמו דלקות, דברים מציקים ודברים לבדוק אצל הרופא.
הגוף משתנה, המציאות משתנה, עוד לא סיימת לעכל שעברת טראומה ומאיימים עלייך שאת עלולה לחטוף גם דכאון.
ואם שרדת כדי לספר, את צריכה להיות מספיק חזקה כדי להתמודד עם הנקה וגידול והכל יחד, שנייה אחרי.
הדילמה בין לידה טבעית לקיסרית זה כמו השאלה-איך את מעדיפה שיחתכו אותך? והכי מצחיק שמנסים לשוות לכל הדבר הזה הילה שמחה: תינוקות חמודים, אחיות מתוקות ושירותיות, מלונית מקסימה-כאילו זו חוויה נעימה שיש לשווק הלאה.
איך, ריבונו של עולם, עוברות את זה נשים משחר האנושות?
איך רואים בזה דבר משמח?
איך אפשר לא לפחד כל כך.
והכי נוראי שלא באמת אפשר לעודד. כשנשים רושמות פה כל פעם על חתכים מציקים, תפרים כואבים ועוד דברים שאחרי ואף אחת לא מכחישה שהלידה הייתה גרועה במקרה הטוב וטראומטית במקרה הרע-מה אמור לעודד ולחזק פה?
אם יש שלבים בחיים איתם התמודדתי, לילה ראשון בפנימיה, אוניברסיטה וחתונה,
כאן זה השלב הכי הכי הכי מפחיד בעולם.
הרגעה תתקבל בברכה
