סיפור ובסופו מוסר השכל
בנימין הנמן ישוב פסגות
"חודש ארגון הגיע" אמר הסניף בקול חנוק מדמעות, "זה חודש נורא
אני שונא את החודש הזה ילדים באים וצובעים אותי כל שנה בצורה אחרת, והרעש מהמורל ממש כואב באוזניים!! והנושא הזה, "למען שמו באהבה" למה כל שנה בני עקיבא ממציאים נושא כזה רוחני שאי אפשר בכלל להבין מה הם רוצים"
"אתה צודק" אמר צבע גואש אדום שהיה זרוק סתם כך במסדרון הסניף,
"החניכים האלו אין להם שום דרך ארץ, רק לנפץ, לשבור, להרוס ולהשחית ציוד. רק לפני כמה דקות הייתי צבע מושלם, ופתאום, משום מקום, הגיע חניך פעור פתח את הפקק והתחיל להשפריץ ממני לכל עבר. ולמרות שביקשתי, התחננתי ובכיתי עד דמעות שיפסיק הוא לא הקשיב לי! ועכשיו אני כאן זרוק ומסכן איזה חוסר רחמים".
"אפצ'י" התעטשה הרצפה של הסניף, "מרוב לכלוכים ואבק אני כבר סובלת מאלרגיה קשה. החניכים והמדריכים לא ניקו אותי כבר הרבה זמן וזה מדכא אותי עד מאוד".
"יאללה", אמרו שלושתם, "עושים מרד בסניף הזה לא יכול להיות שלא מתחשבים בנו! אנחנו לא ניתן להם לעצבן אותנו יותר"
וכך עשו.
הקומונרית שגרה לא רחוק מהסניף שמעה את כוונות המורדים
וברחה מהר מאוד מהסניף.
המדריכים גם הם עזבו את הסניף, והחניכים אינם.
מוסר השכל-
לסניף פסגות דרושה קומונרית.
הרוצה להשפיע תבוא ואם יהיה לה קצת מזל היא תשרוד.