המוכנות של בתי החולים עלתה, הידע הרפואי בתחום התפתח, כולל תרופות שעכשיו בשימוש.

מערך הבדיקות והחקירות שמאפשר לאתר חולים נקודתית ולמנוע הדבקה גדל.

יש ידע ברור יותר על דרכי ההדבקה והזהירות.

[אחוזי התמותה ירדו משמעותית מהגל הראשון].

נראה לי, שהטעות הגדולה הייתה שלא שימרו את המצב של תחלואה נמוכה שהיה אחרי הסגר הראשון, באמצעות צעדים מתונים יחסית, וגם כשהתחיל הגל השני, התמהמהו מאוד.

וזה הסגר שאתה מדבר עליו.

ב. הנתון הרלוונטי העיקרי לבחינת יעילות הצעדים, הוא קצב הגידול, שלכל אורך הגל השני נמוך משמעותית ממה שהיה בתחילת הגל הראשון, לפני הסגר.

ג. לצערי, חלק מהמערך הזה הוקם באיחור גדול, כך שהספקנו עוד קודם להגיע למספר חולים גדול.

וזה הנתון המשמעותי כשבוחנים יעילות של צעדים למניעת הדבקה.

לשם דוגמא, צעד שמצמצם את מספר האנשים שחולה מדביק בממוצע ל0.5, הוא יעיל מאוד.

במצב כזה, אם מראש יש 10 חולים, פירושו של דבר שהם ידביקו 5, ואם יש מראש 1000, הם ידביקו 500, והנתון הזה, האם יש 5 או 500 אם לא משווים אותו למה שהיה לפניו לא מלמד כלום על יעילות הצעד.

על המצב הכלכלי, לא קרו כנראה ב"ה. למרות שבוודאי צריך לשים לכך לב.

הממשלה גם נקטה צעדים נכונים, הרחיבה את חגורת הביטחון הכלכלית ע"י מענקי ענק בסך הכולל. 

אדרבה, יש מעסיקים שמתלוננים כעת שעובדים לא חוזרים, כי טוב להם חופשה עם החל"ת שמקבלים...

ולגבי מי שמתים עם מחלות רקע או בלי - בסופו של דבר, אם אנשים עוד יכלו להאריך ימים ומתו בגלל זה, זה נורא ואיום.

תראה את הרב הבר זצ"ל, שייסד את "מתנת חיים" להשתלת כליות. אדם צעיר יחסית, עם מערכת חיסונית פגועה בגלל ההשתלה שעבר בעצמו. הרי יכל (בלי שנדע את סוד ה', כמובן) להאריך ימיםף להמשיך במפעליו. כל אדם עולם מלא.

מדינת ישראל, לא יכלהלהרשות לעצמה אלפי מתים כמו באיטליה. זה מחריד. היום, אמנם המצב מבחינה זו קצת הידרדר, אבל כבר יותר מנוסים, יש יותר כלים, יותר בדיקות; מנסים לנווט בין הכלכלה לבין ההתגברות על המחלה.

אבל לא הגיע לדברים הנוראיים שהוזכרו. נקוה שגם לא יגיע.

בוודאי שיש בעיה. אבל יש גם תמיכה. מה נעשה.. כשיש מגיפה, מנסים קודם להציל את החיים ישירות.

[כליות לא ימכרו.. לפחות חוקית זה אסור במדינה..]

'עוד כמה חודשים'?

ברצינות?

שמתו מהקורונה גם בני שלושים בערך, אבל גם הרבה יותר בני תשעים ומעלה, והממוצע התאזן.

חלק מהצעירים שנפטרו היו עם הרבה מחלות רקע, אבל חלק היו בריאים, וחלק היו עם מחלות, אבל תפקדו ויכלו לחיות עוד שנים רבות.

בן 73, בן 82, ובן 92, אז הוא לא קיצר להם את החיים, כי ממוצע גיל הנרצחים שלו שווה לגיל תוחלת החיים?

גיל תוחלת החיים, הוא הממוצע של כמה יחיה מי שנולד, אבל מי שכבר הגיע לגיל הזה, נשאר לו בממוצע כמה שנים לחיות.

בשל עומס שנגרם כתוצאה מגל תחלואה גדול, ממשי הרבה יותר מאשר הסיכון שזה יקרה בגלל ההשלכות הכלכליות.

ב. גם לכך שאוכלוסיות בסיכון יסתגרו לחלוטין לאורך כל התקופה, יש מחיר כלכלי גדול. אוכלוסיות בסיכון, זה יכול להיות מנכ"ל מצליח בן 70 פלוס, שיש לו קצת בעיות של לחץ דם וסוכר. שמירה על אוכלוסיות הסיכון במצב של תחלואה גבוהה מצריך גם שבני משפחה שגרים איתם גם לא יצאו מהבית, וזה אומר שהמון אנשים שמתגורר בביתם הורה קשיש, או בן זוגם חולה במחלה קשה, לא יוכלו לעבוד.

ג. גם לתחלואה של צעירים, יש מחיר לא פשוט, חלקו כלכלי. יש צעירים שחלו במשך תקופה ארוכה, יש כאלה שנשארו אחרי ההחלמה עם חולשה גדולה, קשיי נשימה, או אובדן חוש טעם.

לנקוט בצעדים קשים ויקרים. 

עקרונית, אם מתחילת אדר היו נוקטים את כל הצעדים האלה, וכל הציבור היה מציית, בוודאי לא היה צורך בסגר. אבל הציבור לא היה מציית להוראות כאלה לפני שהמגפה הייתה איום ממשי.

באותה תקופה שמקרי הקורונה היו עוד בעיקר אצל מי שנדבק בחו"ל, יורם לס תקף את ההנחייה שחוזרים מחו"ל צריכים להיכנס לבידוד.

גם היה חסר ידע על דרכי ההדבקה והתמודדות, וגורמי הבריאות המרכזיים בעולם עוד לא תמכו במסכות.

תוחלת החיים תהיה 82. אבל רעבור בני 82, תוחלת החיים תהיה באזור 90. כלומר, באמת בעיקר אנשים בני 82 חולים בקורונה. אבל זה לא אומר שהם בכל מקרה עומדים למות. הקורונה קיצרה להם את החיים בכמה וכמה שנים.

"השימוש הנפוץ של המושג "תוחלת חיים" הוא תוחלת החיים בזמן הלידה, כלומר תוחלת של מספר שנות החיים שצפויות ליילוד, והוא מחושב על ידי תוחלת חיים שוטפת.

...מבחינים בין תוחלת חיים היסטורית (דורית), הבודקת מה היה משך החיים הממוצע של קבוצות אוכלוסייה או של האוכלוסייה כולה במדינה מסוימת או באזור מסוים, שכולם כבר מתו, לבין תוחלת חיים שוטפת/תקופתית, שאומדת את תוחלת החיים הצפויה לפרטים בעתיד."

אנחנו עוסקים בתוחלת חייים שוטפת. שכן מנסה לחזות את העתיד בעזרת כלים סטטיסטיים.

אתה אומר שלמדת סטטיסטיקה. אז אתה בטח יודע מה זה הסתברות מותנית.  תוחלת חיים אומרת כמה זמן אדם יחיה, כשאין לנו שום מידע מיוחד לגביו. אם נתון לנו שמרגע הלידה הוא חולה במחלה סופנית שתהרוג אותו תוך שנה. אז זה לא יהיה נכון להגיד שתוחלת החיים שלו היא כנראה 80 שנה. באותה המידה, אם נתון לנו שהוא יחיה לפחות 90 שנה. אז אנחנו יודעים בוודאות שתוחלת החיים שלו היא יותר מ-80 שנה. לגבי אנשים שכיום הם בני 82, נתון לנו שתוחלת החיים שלהם היא לפחות 82. האם היא יותר מזה? רוב הסיכויים שכן. הרי כשאומרים שתוחלת החיים הממוצעת היא 82, לוקחים בחשבון שאולי הוא ימות בגיל שנה מצהבת, ואולי הוא בגיל 15 הוא יתאבד, ואולי בגיל 20 הוא ימות בתאונת דרכים, ואולי בגיל 40 הוא ימות מסרטן. ואנחנו יודעים שכל הדברים האלו לא קרו לבן ה-82. ולכן בממוצע זה מאריך את תוחלת החיים שלו.

וככה ויקיפדיה אומרת לגבי בני 60: "תוחלת החיים של ישראלים בגיל 60 היה 24.7 שנים (23.3 שנים לגברים ו-26.0 שנים לנשים)." כלומר, בני שישים ימותו בממוצע בגיל 84.7. שזה גיל יותר גבוה מתוחלת החיים. ובני 82 ימותו בממוצע בגיל יותר גבוה מתוחלת החיים של בני 60.

ולפני כמה זמן פרופסור יורם לס כתב בטוויטר את הנתון שאמרת, והסיק מזה שבממוצע אןי מתים מקורונה. וכשבתגובות מישהו כתב לו את מה שכתבתי עכשיו. הוא כתב: "נכון, אבל לך תסביר להם מה זה הסתברות מותנית.". אני מציע לך לא לסמוך על אנשים שאומרים בפה גלוי שהם משקרים.

המצב רק מידרדר. הגענו לאלף נפטרים שז המון יחסית לכמות האוכלוסיה בישראל (וגם אם היה פחות זה מחריד ואמור לעורר את כולם, ולא להתחיל לבדוק את גיל הנפטרים ולבדוק כמה שנים נשארו להם) ו2000 הדבקות ביום אם לא יותר.

אולי לא היה צורך גדול כל כך בבדיקות טיפולים ואיתורים של חולי קורונה

יכולנו לחסוך הרבה סבל אם היינו ממשיכים עוד קצת. ניו זילנד המשיכה עוד מספר שבועות והגיעה ל0 נדבקים. אז מעבר לפן המוסרי שחיי אדם הם מעל הכל, הם גם חסכו הרבה כסף לטווח ארוך. ואם מתעלמים מהמתים ומהכאב של משפחותיהם אצלנו אז גם מבחינה כלכלית האישפוזים והפטירות עולים הרבה כסף.

הכניסה היחידה לארץ היא דרך נתב"ג.

היציאה מהסגר הייתה נפחזת מאוד ובעייתית מאוד. היו צריכים לשחרר בצורה הדרגתית יותר. ולהקים מערך יעיל של בדיקות וחקירות אפידמיולוגיות.

אבל זה לא אומר שהסגר היה מיותר. לפני הסגר עמדנו בעקביות על קצב הכפלה של שלושה ימים. גם אם באופן טבעי הקצב היה מאט בהמשך, בלי הסגר כבר תוך חודשיים שלושה היינו יכולים להגיע לקצב של 3,000 חולים ליום. ומספר המתים המצטבר היה יכול להיות גבוה בהרבה.

מתאפקים ומושכים עוד היינו במצב טוב ולא מידרדרים במהירות. המוני נדבקים, הרבה נפטרים, הרבה חולים שסובלים סבל נורא מקשיי נשימה- פשוט קורע לב. ועדיין יש מי שצועק שצריך לשחרר כמו בשבדיה (שאנשים מתו בה מהתחלה כמו זבובים, בשם החופש- מחריד).ונוסף לכל- מפחדים לאכוף פה את הקנסות למפירי ההוראות, שבלי בושה מסכנים את כולם ולא רק את עצמם.

ויש כל כך הרבה מאושפזים ומונשמים מזעזע. ואם נחזור לניו זילנד- הם משכו עוד קצת את סבל הסגר והיום הם במצב מעולה וגם חיים בצורה נורמלית עם הקפדה על הכללים. יכולנו להיות במצב הזה עם עוד קצת אורך רוח.

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.