קצת ארוךקצת רקע. בת 35 יש לי 3 ילדים. ילדים ב"ה טובים ממש. הקטנה כמעט בת 10, מנעתי כל השנים בגלל קושי להכיל את החיים נקרא לסה כך. בעלי מאותגר נפשית, רוב העול עלי וחשבתי שזהו. נסתפק במשפחה הקטנה שלנו. מידי פעם צץ לי הרצון לילד אך בעלי ממש לא רצה והרפתי.
לפני מס' חודשים צף הרצון לילד בעוצמה. כמה דברים שעברתי והקורונה ומחשבות על מהות החיים...
דיברתי עם בעלי מס' פעמים בצורה רגועה, ולבסוף אמר שרואה את הרצון שלי ומוכן לזה והפסקתי מניעה.
עברו כמה חודשים, מידי פעם מרגישה שאולי לעצור ולחזור למניעה.
בעלי החרדתי, שכשהוא במצב כזה גם אצלי צפות חרדות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו הבנתי שהרצון לילד הוא שלי וזה בסדר שרק אחד מבני הזוג רוצה, ודיברנו גם על החרדה שצפה אצלי שכנראה קשורה לגידול המורכב של כל הילדים לבד כמעט.
מרגישה ממש תנודות ברצון. מצד אחד כשחושבת לעצור עם התהליך מרגישה ממש ריקנות ורצון כן לעוד ילד אחרון. מצד שני אומרת אולי להשאיר את המצב ככה... לא להתמודד.
בנוסף לא הכל הולך חלק. מתחילה בירור אצל רופא פוריות כי הביוצים ממש מוקדם (הילדים האחרים באו חלק.. מיד).
לא רוצה להפסיק כמה חודשים כדי לחשוב על על זה, גם בגלל הגיל אבל בעיקר יודעת שזה לא יעזור לי להחליט. כי כדאני חושבת לחזור למניעה מרגישה באסה ממש. אבל כשחושבת להמשיך בתהליך נלחצת...
לא מרגישה שהפסיכולוגית עןזרת לי לתהליך הזה. כלומר כשאני בשיחה מבינה שהרצון שלי אמיתי ומחכה מאוד להיקלט. ואז עוברים כמה ימים ונכנסת ללופ של מחשבות
מרגישה ממש שאני לא יודעת מה אני באמת רוצה
תודה למי שהגיעה עד לפה. אשמח לתובנות לסדר את הראש
לפני מס' חודשים צף הרצון לילד בעוצמה. כמה דברים שעברתי והקורונה ומחשבות על מהות החיים...
דיברתי עם בעלי מס' פעמים בצורה רגועה, ולבסוף אמר שרואה את הרצון שלי ומוכן לזה והפסקתי מניעה.
עברו כמה חודשים, מידי פעם מרגישה שאולי לעצור ולחזור למניעה.
בעלי החרדתי, שכשהוא במצב כזה גם אצלי צפות חרדות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו הבנתי שהרצון לילד הוא שלי וזה בסדר שרק אחד מבני הזוג רוצה, ודיברנו גם על החרדה שצפה אצלי שכנראה קשורה לגידול המורכב של כל הילדים לבד כמעט.
מרגישה ממש תנודות ברצון. מצד אחד כשחושבת לעצור עם התהליך מרגישה ממש ריקנות ורצון כן לעוד ילד אחרון. מצד שני אומרת אולי להשאיר את המצב ככה... לא להתמודד.
בנוסף לא הכל הולך חלק. מתחילה בירור אצל רופא פוריות כי הביוצים ממש מוקדם (הילדים האחרים באו חלק.. מיד).
לא רוצה להפסיק כמה חודשים כדי לחשוב על על זה, גם בגלל הגיל אבל בעיקר יודעת שזה לא יעזור לי להחליט. כי כדאני חושבת לחזור למניעה מרגישה באסה ממש. אבל כשחושבת להמשיך בתהליך נלחצת...
לא מרגישה שהפסיכולוגית עןזרת לי לתהליך הזה. כלומר כשאני בשיחה מבינה שהרצון שלי אמיתי ומחכה מאוד להיקלט. ואז עוברים כמה ימים ונכנסת ללופ של מחשבות
מרגישה ממש שאני לא יודעת מה אני באמת רוצה
תודה למי שהגיעה עד לפה. אשמח לתובנות לסדר את הראש
ועכשיו ברצינות. תודה, כל תגובה עוזרת לי לנסות להבין את עצמי...