אדל נכנסת למטבח.
נעם אלימלך יושב שם, רכון על הגמרא. מלטף את הזקן, מתעמק. היא נשענת על המשקוף וצופה בו כמה דקות, עוקבת אחרי כל תו בפנים היפות האלה, פנים של תורה.
היא נכנסת להכין לו כוס תה.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים עצובות. ''אלול.'' הוא לוחש.
אדל מהנהנת. ''כן, אלול. איך הזמן טס, אה?''
''אה-אה'' הקול של נעם עצוב.
אדל מחייכת מנסה להסתיר את הפחד שלה מהטון הכאוב הזה שנכנס יותר מדי לשיחות שלהם בזמן האחרון. ולנעם אלימלך באופן כללי.
''איפה אתה רוצה שנהיה בראש השנה?'' היא מנסה לרכך את האווירה. ''כי אני מעדיפה אצל---''
נעם אלימלך קוטע אותה. ''נלך לאיפה שאת רוצה ואת יודעת את זה'' הוא מחייך.
העיניים שלו נשארות עצובות. מרוחקות.
היא מניחה את התה לידו והולכת לתפור לבנות שמלות לחג. היא סוגרת את הדלת שהרעש של המכונה לא יעיר את נתן צבי ומתחילה בעבודה.
אחרי שעתיים היא מסיימת את החלק העליון והחגורה ומחייכת בסיפוק.
יצא יפה.
היא הולכת להראות לנעם אלימלך. הוא במטבח, הפנים שלו עדיין בגמרא אבל הן מתנדנדות ונוטפות.
נעם אלימלך בוכה.
היא לא מתקרבת עדיין, בוחנת את השולחן, הכוס עם התה שהיא הכינה נשאר במרכז השולחן שלמה וקרה ועל הריצפה ליד נעם אלימלך נח בשכיבה בקבוק ערק ריק.
''נעם?'' היא לוחשת.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים רטובות. ''אדל. סליחה על הבלגן''
רק עכשיו אדל קולטת שהריצפה רטובה, היא מתכופפת. ריח של אלכוהול עולה מהריצפה, היא קמה מיד. מתלבטת אם לשמוח שהוא לא שתה הכל או להתעצב על הריצפה.
בסוף היא רק רוכנת אליו ומנסה לתפוס את העיניים שלו. הן בורחות, משוטטות בחדר.
''למה שתית?''
''הייתי עצוב'' הוא לוחש.
''ועכשיו מה אתה?'' היא תובעת.
''עצוב כפליים.''
היא שותקת.
''עכשיו גם את עצובה'' הוא אומר בכאב אמיתי. ''אני בעל רע''.
אדל נושמת לאט. ברגוע. היא מזכירה לעצמה. בנחת, בנחת.
''אתה לא רע אני רק---''
נעם אלימלך מתרומם בחדות. ''אני רע! יהודי של הצגות. ה' יתברך קורא לי. ואני איפה אני?'' הוא שואל בכאב.
''אתה לומד..'' אדל מנסה להגיד.
''לא לא. המלך בשדה אדל. המלך בשדה, ואני? אני בארמונות, חי בסרט של צדיקים. פויה'' הוא יורק בגועל. ''אני בארמון. והמלך? המלך בשדה רוקד 'הורה' עם השיכורים''
הקול שלו מתרומם ונתן צבי מתחיל לבכות בחדר. אדל לא הולכת אליו עדיין, היא מסתכלת מהופנטת על נעם אלימלך שצועק פתאום.
''גם אני רוצה לרקוד הורה עם השיכורים!'' הוא מקפץ בתנועות גמלוניות על הריצפה. מושך בפאות שלו. ''מה זה יהודי אדל, אה? זה יהודי? פאות? זקן? מקפיד על בורר בשבת?''
אדל לא מספיק לענות. והוא נעצר ומשהו בפראות שלו משתתק בבת אחת. הוא מחזיק בה בעדינות.
''לא. זה לא יהודי אדל. יהודי זה שדה. יהודי זה שמיים פתוחים ורגע של אמת.
יהודי זה להפסיק לשחק, להיכנע לטירוף ולשתות עד דלא ידע''
אדל מחייכת, משהו נרגע בתוכה. נעם לא השתגע, הוא רק--- רק בתשובה.
''עד דלא ידע זה בפורים'' היא אומרת בשקט.
''נעם אלימלך מואר פתאום. ''כיפורים, כ -פורים. תשובה אמיתית זה כשמגיעים ל'לא ידע', אתה לא יודע אם אתה צדיק או רשע אם אתה לחיים או למוות אבל אתה עם הקודשא בריך הוא. איי, יש אושר גדול מזה?''
אדל בטוחה שלא.
נתן צבי ממשיך לבכות.
היא רוצה לגשת אליו, נעם אלימלך תופס בה. ''הוא ירגע, הכל נרגע בסוף. כל הגלים הגבוהים מתאדים כשמרפים ולא יודעים כלום, חוץ מדבר אחד.''
''מה זה הדבר הזה?'' היא תוהה ואז שואלת בעייפות. ''שכבר מאוחר ורוצים לישון?''
נעם אלימלך מחייך, צלול יותר. ''בואי, נלך לישון.'' הוא שותק לרגע ואז מוסיף ''ואלול זה לא עצוב. ועצוב זה לא כלום. רק יצר הרע.''
רוגע נכנס לה ללב.
היא ניגשת לחדר של נתן צבי. הוא ישן בנחת.
נעם אלימלך נעמד מאחוריה. ''אמרתי לך, הרפו ודעו כי אני ה'. ''
''אהה.'' יורד לה האסימון. ''זה מה שצריך לדעת?''
''אה-אה. כשכל השכל משותק, והגוף רוקד הורה עם שיכורים בשדה, בהרפיה. בשיחרור. יודעים את זה.''
יודעים את זה, ומרגישים.
כמה אבאלה אוהב.
נעם אלימלך יושב שם, רכון על הגמרא. מלטף את הזקן, מתעמק. היא נשענת על המשקוף וצופה בו כמה דקות, עוקבת אחרי כל תו בפנים היפות האלה, פנים של תורה.
היא נכנסת להכין לו כוס תה.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים עצובות. ''אלול.'' הוא לוחש.
אדל מהנהנת. ''כן, אלול. איך הזמן טס, אה?''
''אה-אה'' הקול של נעם עצוב.
אדל מחייכת מנסה להסתיר את הפחד שלה מהטון הכאוב הזה שנכנס יותר מדי לשיחות שלהם בזמן האחרון. ולנעם אלימלך באופן כללי.
''איפה אתה רוצה שנהיה בראש השנה?'' היא מנסה לרכך את האווירה. ''כי אני מעדיפה אצל---''
נעם אלימלך קוטע אותה. ''נלך לאיפה שאת רוצה ואת יודעת את זה'' הוא מחייך.
העיניים שלו נשארות עצובות. מרוחקות.
היא מניחה את התה לידו והולכת לתפור לבנות שמלות לחג. היא סוגרת את הדלת שהרעש של המכונה לא יעיר את נתן צבי ומתחילה בעבודה.
אחרי שעתיים היא מסיימת את החלק העליון והחגורה ומחייכת בסיפוק.
יצא יפה.
היא הולכת להראות לנעם אלימלך. הוא במטבח, הפנים שלו עדיין בגמרא אבל הן מתנדנדות ונוטפות.
נעם אלימלך בוכה.
היא לא מתקרבת עדיין, בוחנת את השולחן, הכוס עם התה שהיא הכינה נשאר במרכז השולחן שלמה וקרה ועל הריצפה ליד נעם אלימלך נח בשכיבה בקבוק ערק ריק.
''נעם?'' היא לוחשת.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים רטובות. ''אדל. סליחה על הבלגן''
רק עכשיו אדל קולטת שהריצפה רטובה, היא מתכופפת. ריח של אלכוהול עולה מהריצפה, היא קמה מיד. מתלבטת אם לשמוח שהוא לא שתה הכל או להתעצב על הריצפה.
בסוף היא רק רוכנת אליו ומנסה לתפוס את העיניים שלו. הן בורחות, משוטטות בחדר.
''למה שתית?''
''הייתי עצוב'' הוא לוחש.
''ועכשיו מה אתה?'' היא תובעת.
''עצוב כפליים.''
היא שותקת.
''עכשיו גם את עצובה'' הוא אומר בכאב אמיתי. ''אני בעל רע''.
אדל נושמת לאט. ברגוע. היא מזכירה לעצמה. בנחת, בנחת.
''אתה לא רע אני רק---''
נעם אלימלך מתרומם בחדות. ''אני רע! יהודי של הצגות. ה' יתברך קורא לי. ואני איפה אני?'' הוא שואל בכאב.
''אתה לומד..'' אדל מנסה להגיד.
''לא לא. המלך בשדה אדל. המלך בשדה, ואני? אני בארמונות, חי בסרט של צדיקים. פויה'' הוא יורק בגועל. ''אני בארמון. והמלך? המלך בשדה רוקד 'הורה' עם השיכורים''
הקול שלו מתרומם ונתן צבי מתחיל לבכות בחדר. אדל לא הולכת אליו עדיין, היא מסתכלת מהופנטת על נעם אלימלך שצועק פתאום.
''גם אני רוצה לרקוד הורה עם השיכורים!'' הוא מקפץ בתנועות גמלוניות על הריצפה. מושך בפאות שלו. ''מה זה יהודי אדל, אה? זה יהודי? פאות? זקן? מקפיד על בורר בשבת?''
אדל לא מספיק לענות. והוא נעצר ומשהו בפראות שלו משתתק בבת אחת. הוא מחזיק בה בעדינות.
''לא. זה לא יהודי אדל. יהודי זה שדה. יהודי זה שמיים פתוחים ורגע של אמת.
יהודי זה להפסיק לשחק, להיכנע לטירוף ולשתות עד דלא ידע''
אדל מחייכת, משהו נרגע בתוכה. נעם לא השתגע, הוא רק--- רק בתשובה.
''עד דלא ידע זה בפורים'' היא אומרת בשקט.
''נעם אלימלך מואר פתאום. ''כיפורים, כ -פורים. תשובה אמיתית זה כשמגיעים ל'לא ידע', אתה לא יודע אם אתה צדיק או רשע אם אתה לחיים או למוות אבל אתה עם הקודשא בריך הוא. איי, יש אושר גדול מזה?''
אדל בטוחה שלא.
נתן צבי ממשיך לבכות.
היא רוצה לגשת אליו, נעם אלימלך תופס בה. ''הוא ירגע, הכל נרגע בסוף. כל הגלים הגבוהים מתאדים כשמרפים ולא יודעים כלום, חוץ מדבר אחד.''
''מה זה הדבר הזה?'' היא תוהה ואז שואלת בעייפות. ''שכבר מאוחר ורוצים לישון?''
נעם אלימלך מחייך, צלול יותר. ''בואי, נלך לישון.'' הוא שותק לרגע ואז מוסיף ''ואלול זה לא עצוב. ועצוב זה לא כלום. רק יצר הרע.''
רוגע נכנס לה ללב.
היא ניגשת לחדר של נתן צבי. הוא ישן בנחת.
נעם אלימלך נעמד מאחוריה. ''אמרתי לך, הרפו ודעו כי אני ה'. ''
''אהה.'' יורד לה האסימון. ''זה מה שצריך לדעת?''
''אה-אה. כשכל השכל משותק, והגוף רוקד הורה עם שיכורים בשדה, בהרפיה. בשיחרור. יודעים את זה.''
יודעים את זה, ומרגישים.
כמה אבאלה אוהב.
