באלול יש כאלו שרגועים יותר מדי ויש כאלו שלחוצים יותר מדי.. הרב קוק מתאר את דרך האמצע, מצד אחד לחזור בתשובה ומצד שני לעשות זאת בשמחה ועוז, ולא בפחד ולחץ.

"ביסוד הכול צריכה לבוא ההסברה הכללית של ביטחון התשובה, ועוצם השלווה, ושמחת עוז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוון עם זה לבאר איך שמחת-אמת זאת ונועם-זיו-קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה. אדרבה, עוד הוא מרבה את הכוח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית, ועם זאת הגדולה העליונה של בהירות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה ביטחה עצומה..."

                                                                                                              (אגרות הראי"ה, אגרת שעח)

לא כתבתי את זה על עצמי, זה תהליך שאולי כל אחד יוכל להזדהות איתו במידת מה, ולאמץ את המסר  

שמחת עוז התשובה

נאחז חרדה

פחד ורעדה

מפני הלא נודע

העתיד הניצב כחידה

שנה חדשה נכנסת

איומה וכועסת

ובתוכה כונסת

ספר, דיו וקסת

ובספר יכתבון

כל באי עולם

ובו יחתמון

על העתיד הנעלם

ומאורעות העבר

עולים בזיכרונותיי

שמחמתם יגון גבר

וירבו אנחותיי

מי באש נשפט

ומי במים

מי בחוסר פת

ומי בחסרון בית

ואלה יחדיו חוברים

עם השנה שבפתח

ואת אורה עוכרים

וממלאים לחץ ומתח

הטוב טוב אני

מאלו שהיו ואינם

הלא חרדה תכסני

פן אהיה בינם

האזכה במאזני רשע

ובכיס אבני מרמה

וכולי מלא פשע

אדם להבל דמה

ואנכי מתהלך

כצל בנטותו

בְּכוּ בָכֹה לַהולך

אולי אל יום מותו

ורוח על פניי יחלוף

תסמר שערת בשרי

ובית נפשי החל לדלוף

טיפות אימתי ושברי

וטיפות השבר נהיו

לפרץ זרם בתוכי

השוטף כל תקווה

ואמונה בכוחי

בית נפשי קרס

מזרם הפחד המשתק

את אומצי הרס

ואת נחישותי ריתק

         *

וָאומר אל ליבי

וָאשיב אל חֻבִּי

מה תשתוחחי נפשי

ומה תהמי, החרישי

כלום לא מתת אלוקים

אשר שלח לך ממרחקים

הן אלו התחושות

המחשבות, ההרגשות

הלוא זוהי חרדת הדין

אליה עיני כל שואפות

וכי לא בה מודדין

ההיו התפילות יפות

            *         

ותען נפשי בלחישה

קול ענות חלושה

דרכך לא תיתכן

לא תרצה בה פני שוכן

איה כל כוחותיך

ושמחת חייך

הכך תבוא אל המלך

כחסר כל והלך

הלוא המלך אביך

הוא עשך ויכוננך

הבמשפט יעמידך

למען הצר צעדיך

החפץ לו כי תטבע

במצולות הייאוש

הממך יתבע

להישתק לבלי מוש

מה בצע באלו

לו וגם לך

הלוא בך יהתלו

לאמור, שהם דרכך

ואותך ירחיקו

מאביך אוהבך

ואותי ימיקו

וימיסו, בקרבך

וכי זוהי היראה

הנכספת, המתבקשת

והיא מטילה מוראה

על נפש מגששת

הבט וראה, בתוכך

מה חוללה יראתך

הקֵרַבתך לאהבת בוראך

או שמא הרחיקתך

           *

וָאשיב אל נפשי

דברייך דברי טעם

אך כיצד אשקיט רחשי

ואשכח את מקרי הזעם

ומי ערב לי בערבון

שבדיני אצדק

ובי אשמה ועוון

ודק על דק נבדק

           *     

ותען בקרבי ותאמר

לא זהו המבט הנכון

על הדין, הרוח, החומר

אותם בו לבחון

לא גופך ניצב

במרכז העניינים

כי אם אשר חוצב

מכיסא תכלת במרומים

וזוהי אני, נפשך

רוחך ומהותך

עליי תהיה דאגתך

וכל מחשבתך ומאמצך

הסר מחיצות האשם

שבינו לביני

שעוונך בהן נרשם

וַיַּרְבּוּ יגוני

שאגיע מכובסת

רעננה ומחודשת

לשנה הנכנסת

שעלינו מתחדשת

שבעשרת הימים

הנכנסים ראשונה

עטרת הזמנים

ונזר השנה

אתחיל דף חדש

חלק ונקי

שיר בו יחודש

והיה לחלקי

והשיר, שורות שורות

ערוכות וסדורות

בכתב פנינים יפה

זוהרות כאבן ישפה

זהו שיר החיים

הטהורים והנקיים

אליו אני שואפת

להגיעו כולי נכספת

ומתוך שירת הטהרה

של ימי העטרה

אגיע ליום העשור

בלי פגם ומחסור

ואתייחד עם דודי

בכל לבי ומאודי

אוחזת ידו בידי

וזהו רזי וסודי

והשירה תעלה ותוסיף

ומתוכה תבוא שמחתנו

ובחג האסיף

נאסוף יבולנו

יבול התשובה

ותבואת זה החודש

שמחת בית השואבה

שאיבת רוח הקודש

וביום העצרת

שמחת עולמים בוערת

על החמדה החבויה

על עצם ההוויה

ונפרשת סוכת שלום

על כל המציאות, בחיבה

כמו מתוך חלום

קרן אור מהעולם הבא

ותשרי יאיר באורו

על השנה כולה

ויזריח נוגה טהרו

בשפע שמחה וגילה

            *           

אך לשם כך

עליך לגשת למלאכה

את עצתי קח

ועשנה בשמחה

זוהי עבודתך

ועליך היא מוטלת

לדאוג לטובת נפשך

שתהא שרה ומחוללת

ואל תשית לב

לפחדים ואיומים

היה בוטח ושלו

שתשובתך התקבלה במרומים

שפוך שיח לפני קונך

על הצלחת נפשך

ואף על חומרך וגופך

אך לא אלו מגמתך

הבורא חפץ לצדקך

ולהצליח את דרכך

אך מבקש ממך

את מעשיך וליבך

שיהיו מכוונים לטוב

ואותם יוכל לכתוב

בספר זכרונותיך

להיטיבך באחריתך

והמתהלך באשמיו

ולבוראו לא שב

יידון למירוק עוונותיו

שהוא עבורו המיטב

כי טוב ה' לכל

ורחמיו על מעשיו

וחפץ לשמוע את קול

תפילת אוהביו וחוסיו

ואת יראת העונש

שהילכה עליך אימים

תמזער לרביע וחומש

לעת קטנות המוחים

והיראה העליונה

תמלא מקומה

מפני יוצר רוח ונשמה

תולה ארץ על בלי-מה

ובתפילות יום הדין

ויום הכיפורים

כשישראל שמו מייחדין

מעריצים ומקדישים וממליכים

הֱיֵה שרוי ברוממות

ולא בפחד מרחיק

מי יחיה ומי ימות

שאת השמחה מדחיק

התפלל על מלכות שמיים

ותשפוך דמעות כמים

ותשא דעך למרחוק

את הרשעה למחוק

ואף על עצמך

שפוך צקון לחשך

והתחזק בתשובתך

ובאומץ קבלתך

ביראה ובאהבה

בנחת ובשלווה

תצעד בבטחה

אל השנה החדשה

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!