אוהבת את אמא שלי. אף פעם הקשר בינינו לא היה משמעותי. אני מבחינתי יותר מנסה ויוזמת אבל היא-איך נאמר- אדישה. לא מתקשרת,לא מתעניינת במצבנו... פשוט אפס תקשורת. גם כשאנחנו אצלם היא אף פעם לא תשתף מחייה או תשאל עלינו... עסוקה בעניינים שלה (ספרים, מטבח, פלאפון או בנכדים)...
גם בזמנים משמעותיים יותר בחיים שלי- שירות לאומי מחוץ לבית, בתור כלה, אשפוז שבועות ארוכים בבית חולים בהריון בסיכון, אף פעם לא תתקשר, תתעניין, תבוא לבקר או תציע עזרה... לולא אבא שלי לא היתה מגיעה בכלל לבקר...
עד עכשיו עוד איכשהו הסתדרתי נפשית בלעדיה..
בתקופה האחרונה ההיעדר שלה פוגש אותי בצורה כואבת יותר. בעיקר כי חמותי מאוד מעורבת, מתקשרת ורוצה לעזור וההשוואה מעצימה את החוסר...
לדוגמא, אנחנו בבידוד. חמותי התקשרה מיד בצאת השבת לשמוע איך עברה השבת,שלחה עם מישהו עוגות, ספרים וחומרי יצירה לילדים (והם גרים רחוק, אבל היא חיפשה ומצאה מישהו שיגיע אלינו).
אמא שלי- אפילו לא התקשרה!!!!
אני לא צריכה את העזרה הטכנית כמו שהייתי רוצה שהיא תתעניין ותתקשר...
בעלי היקר אומר לי לא להשוות ולא לצפות, ושזה האופי שלה ושאקבל אותו.. אני יודעת שהוא צודק כל כך, ועדיין, מוצאת את עצמי מאוכזבת ממנה כל פעם מחדש.

