בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.

אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.

לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.

מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.

זה בינתיים.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי.