אמון וכאב הם שניי אוייבים.
אמון מפחדת מעט מכאב,הוא תמיד מאיים עליה.
כאב אוהב לטייל בין אנשים,להיכנס לתוך המגלשות בחדרי הלב, להידבק אל דפנות העורקים ולהתיישב על הדופק-
לעלות ולרדת,
לעלות ולרדת,
להתנדנד,להרגיש בבית.
הוא אוהב שהם חשים אותו,שהם כואבים איתו,האנשים.
זה עושה אותו מיוחד.
אמון לא מחבבת אותו,הוא מאיים על כל העבודה שלה.
היא בונה ובונה,עם קסדת אהבה,
בחום ובשמש ובעונת השלכת.
קומה על קומה תומכת,
מתגברת על הנזקים שכאב מייצר בתדירות לא נספרת
בעמל היא משרטטת,
עם כמויות גדושות של בטון אהבה ודרך של שלום היא מפלסת.
הרי אמון-
אוהבת היא להאמין בטוב.
יום אחד,קייצי למדיי,פרחוני למדיי,
אמון יוצאת לעבודת הבנייה שלה,הפעם בתוך הלב של גפן.
"גפן גפן,את עוד תראי,האמון יבנה מחדש,כן! כן!",היא שורקת לה,קולה נכנס לתוך מחשבותייה של גפן,גפן מרגישה.
היא רוצה להאמין שהאמון יחזור,שהיא תחזור להאמין באנשים,
בעצמה.
פתאום,
בלי הודעה מוקדמת,
הוא בא.
כאב.
אמון מחליטה שהיא עושה מעשה.
"לא יקום ולא יהיה!",היא מכניסה שוב את קולה הבטוח לתוך סליל מחשבותייה של גפן.
גפן מאמצת את העיניים,מכווצת את הגבות.
אין מצב שהיא ואמון נותנות לכאב להיכנס לה שוב ללב.
"אז מה גפני?..תראי את האנשים האלו,הם רק עושים רע..כמה הם פגעו בך..זה כואב..",כאב לוחש בקול נוטף דבש,בתוך ליבה של גפן.
הוא מתנדנד חזק על פעימות ליבה.
'יופי,זה עובד!',הוא חושב לעצמו בחיוך מסופק.
"לא חמוד",גפן לוחשת לו חזרה בקול מתקתק.
"לא הפעם.
זהו,אנחנו נפרדים,אני ממשיכה עם אמון לארץ אחרת.
עזוב אותי ודי",היא מדברת בקול מתון ותקיף.
כאב מסתכל בעייניה חזק חזק,היא מתבוננת בו בקיפאון.
הוא שואף עמוק כל כך,
נושם את עצמו אל תוכו,
עד שנקבר באדמה.
אמון מפחדת מעט מכאב,הוא תמיד מאיים עליה.
כאב אוהב לטייל בין אנשים,להיכנס לתוך המגלשות בחדרי הלב, להידבק אל דפנות העורקים ולהתיישב על הדופק-
לעלות ולרדת,
לעלות ולרדת,
להתנדנד,להרגיש בבית.
הוא אוהב שהם חשים אותו,שהם כואבים איתו,האנשים.
זה עושה אותו מיוחד.
אמון לא מחבבת אותו,הוא מאיים על כל העבודה שלה.
היא בונה ובונה,עם קסדת אהבה,
בחום ובשמש ובעונת השלכת.
קומה על קומה תומכת,
מתגברת על הנזקים שכאב מייצר בתדירות לא נספרת
בעמל היא משרטטת,
עם כמויות גדושות של בטון אהבה ודרך של שלום היא מפלסת.
הרי אמון-
אוהבת היא להאמין בטוב.
יום אחד,קייצי למדיי,פרחוני למדיי,
אמון יוצאת לעבודת הבנייה שלה,הפעם בתוך הלב של גפן.
"גפן גפן,את עוד תראי,האמון יבנה מחדש,כן! כן!",היא שורקת לה,קולה נכנס לתוך מחשבותייה של גפן,גפן מרגישה.
היא רוצה להאמין שהאמון יחזור,שהיא תחזור להאמין באנשים,
בעצמה.
פתאום,
בלי הודעה מוקדמת,
הוא בא.
כאב.
אמון מחליטה שהיא עושה מעשה.
"לא יקום ולא יהיה!",היא מכניסה שוב את קולה הבטוח לתוך סליל מחשבותייה של גפן.
גפן מאמצת את העיניים,מכווצת את הגבות.
אין מצב שהיא ואמון נותנות לכאב להיכנס לה שוב ללב.
"אז מה גפני?..תראי את האנשים האלו,הם רק עושים רע..כמה הם פגעו בך..זה כואב..",כאב לוחש בקול נוטף דבש,בתוך ליבה של גפן.
הוא מתנדנד חזק על פעימות ליבה.
'יופי,זה עובד!',הוא חושב לעצמו בחיוך מסופק.
"לא חמוד",גפן לוחשת לו חזרה בקול מתקתק.
"לא הפעם.
זהו,אנחנו נפרדים,אני ממשיכה עם אמון לארץ אחרת.
עזוב אותי ודי",היא מדברת בקול מתון ותקיף.
כאב מסתכל בעייניה חזק חזק,היא מתבוננת בו בקיפאון.
הוא שואף עמוק כל כך,
נושם את עצמו אל תוכו,
עד שנקבר באדמה.
כאב גם יכול לחבר ולתת לנו מקפצה הלאה
אבל ככה העניין גם עם הכאב..
