15/9/2020 - יום 12 בבידוד
זה היה הספסל האהוב עליי.
עץ מחוספס שידע ימים יפים יותר, רקע אורות העיר העמוסה ואזור קטן המנותק מן ההמון הרועש.
רק צמחייה פשוטה וספסל בודד.
נהגתי להשקיף עליו מחלון חדרי, להביט בעשרות האנשים העוברים בו, נותנים מנוחה לרגליהם, למוחם, לנפשם.
היו שפרקו שם תסכול, חושבים שאין איש רואה את בכיים.
אני עמדתי מחלון חדרי וליטפתי אותם בליבי.
היה הזקן החביב, הוא ישב שם מידי ערב, פוסע לספסל באטיות כשהוא נעזר במקלו ומפיח עשן סיגריות בקצב קבוע.
הייתה הנערה, מבט חכם ועמוק, יופי מיוחד.
היא הייתה מגיעה לעיתים בבקרים, מתיישבת כשאין איש בסביבה ושוקעת בעולם משלה, הייתי מייחל לשמוע מעט מנגינתה, אך חלון חדרי רחוק היה, וקול המפוחית נעלם בתוך שאון העולם. נותר לי רק לייחל לבואה ולהשקיף מחלוני.
היו גם אנשים חד פעמיים שהשאירו זיכרון כואב.
היה זה בלילה קריר, אמא צעירה ותינוקת בין ידיה, הרחוב היה מלא יחסית אך איש לא פנה לאישה הממררת בבכי.
רציתי לשאת רגליי ולהציע עזרה אך דלת חדרי נעולה וחל עליי איסור לצאת מפתחו.
נותרתי לבהות במחזה העצוב ולשאת תפילה חרישית.
היה הילדון הטהור, מחכה לאחיו שיחזור לקחתו לביתו, הוא העסיק עצמו לבדו כל אחר הצהריים, מתעניין במגוון הפרחים,
במרקם האדמה, בציפורים הנחות על הגדר הסמוכה או בממתק שקיבל מהגן.
אחיו לא הגיע זמן רב והמתוק כבר חדל להחניק יבבות ושפך דמעות לרוב.
הייתה אישה מבוגרת ובחור עם מחברת כחולה, וצמד רעים בשתיקה מיוחדת, וגם הומלס אחד בלי שמיכה.
אני אוהב לצפות בו, בספסל הזה, הוא בטח שומר לעצמו כמה סיפורים יפים.
אך כרגע, אני רק מביט בו בסקרנות, באנשים החולפים.
בעיקר הייתי רוצה
להיות בעצמי איזה סיפור,
אפילו בלי ספסל.
