שוב ירד עלינו הלילה. בן אומר שכשלילה מגיע הוא מזמין אליו את כל הכוכבים, אלה שרואים ואלה שלא. והכוכבים האלה שומרים עלינו.

אני שוכבת על הדשא, הוא רטוב והראש שלי מלא. אין בי כלום.
לפני שבוע שלחתי לעדן הודעה, הוא לא ראה אותה. לא מחובר. לא מחובר. לא מחובר. כלום לא מחובר בחיים שלי, הכל רגעים רגעים, מקטעים, הכל מבולגן ומפוזר ובודד. כל חתיכה מסוגרת בעצמה בעולם שלה. כאילו הם ללא קשורים אלי כל החלקים האלה.
אני צריכה אותו כאן.
כשיש ירח מלא ומלא כוכבים תמיד באים הזכרונות, ואני זוכרת אותנו ליד פסנתר בעיר שאני הכי אוהבת בעולם, ואתה שר, ואתה אתה, ואתה בהוויה המיוחדת שלך שאתה נכנס אליה כשיש לך השראה ואתה כאילו נעלם בתוכך ולא רואים כלום חןץ מאור והקול שלך שקט וקסום ואתה שר, תני יד, תני לי מקום אצלך בעולם. ואני מחייכת אליך ואתה ממשיך לזרוח, ובכלל אין לי מקום בעולם שלי לעצמי אז איך יהיה לי מקום בשבילך?!
ואני מתהפכת והכוכבים מבריקים וזורחים כשהעיניים מתמלאות דמעות. ואני מבינה שאני לא הייתי בעולם שלי, הייתי בגומחה קטנה בעולם שלי, והעולם נברא ונבנה ואני היית שקועה בכוך הזה בתוכי ולא היה לי מקום בשבילך.
ועכשיו אתה לא עונה.
אני יודעת לתת את הזמן, ויש לי סבלנות, אבל בלב יש גם בור שצריך אותך, בור שצריך וויסקי, שוט עסיסי.
גשם מתחיל לרדת, אני לא קמה. פותחת את הטלפון, אין התראות. סוגרת.
עדן, אני מסתכלת לכוכב זורח ולוחשת, עדן, ושוב. והקול צרוד וגונח. עדן. עדן.
יש לי מקום בעולם שלי לעצמי. יש בי מקום לבוא אליך.


[ויום אחד תבוא הגאולה ותאיר את הלבבות השבורים שלנו, ונראה את כל האנשים פתאום שלמים ונחשוב, איך חיינו עד עכשיו בצורה כזאת. איך יכולנו לחיות בלי מילים, בלי הוויה, בלי אמת.
ונצמח.
יום אחד תגיע האהבה ללב שלנו, ונבין כמה הכל שקר. כמה הלב הוא קסום, כמה אהבה יש בתוכינו. בפשטות ובאמת.
יום אחד נבין כמה האהבה שלנו היא רוחנית הרבה יותר ממה שהיא נראית לנו. נבין מה המשמעות של הגעגוע האמיתי, לא געגוע לעדן. לא. געגוע למציאות גבוהה יותר.
יום אחד נקבל חיבוק אמיתי.

(ולא נפחד ממנו.)]

תודה יפה אחת❤️

אשכרה.