"שנה הלכה
שנה באה
ואני כפי ארימה
שנה טובה לך אבא
שנה טובה לך אמא-"
השיר מתנגן לי בלי בראש,
במקצב קבוע- 1,2,3
שנה הלכה, שנה נגמרה.
הייתה שנה וכרגע היא עברה.
שנה. זמן לא כלל לא מבוטל!
חושבת מה עשיתי בה אם בכלל-
מדמיינת לי בראש מין כזה סל,
ומיליוווןן פתקים, פתק לכל אחד מהימים
ועל כל פתק רושמת מעשים.
רושמת את כל מה שבו עשיתי
האם הייתי בריאה או חלילה חליתי
האם אהבתי, שנאתי, שמחתי או כעסתי,
רבתי, השלמתי, למדתי או זילזלתי.
אבל בפנים ידעתי, שלא את הכל רשמתי.
שאולי הכנסתי ארועים לא הכי טובים-
אבל שכחתי באמת את כל הדברים הקטנים
ויש אנשים שלסליחה הם משוועים.
מנסה מתאמצת כמו כולם-
אבל רוצה לכתוב על משהו אחר הפעם.
כל הזמן אנו מחפשים אנשים שבהם פגענו,
אנשים שלהם, אולי לא ממש סלחנו.
רוצים להכנס נקיים ליום הדין-
לבוא עם לב טוב ועדין.
אך יש מישהו שכמעט כולם שוכחים-
שכמעט תמיד עליו לא חושבים.
האיש הןא אתם עצמכם- אנשים יקרים.
ואני בטוחה שאתם קצת צריכים הסברים-
אז בתור אחת פרפקציוניסטית לא קטנה
שעם כמה שזה מתנה;) לפעמים אני אוכלת את עצמי על טעות במשך שנה!
לא סולחת, מאוכזבת, המון פעמים חושבים שהיה אפשר אחרת.
שבמבחן זה לא היה המקסימום
שבחייאת רבאק בזבזתי זמן על כלום!
ואז אני כועסת על עצמי במשך ימים שלמים
אבל זו לא בעיה רק של פרפקציוניסטים אנשים!
אני מאמינה שלכל אדם יצא לכעוס על עצמו מאוד
יש כאלה שסוחבים את זה איתם עוד ועוד..
אז אני החלטתי שהשנה (וממליצה גם לכולכם)
לסלוח לא רק רק למי שסביבכם
לסלוח גם לעצמכם.
באמת.
לשחרר.
להגיד שהשנה יהיה אחר.
לבוא עם גישה חיובית.
וגם אם אני טועה אני ילדה פצצתית.
כי מותר לטעות ומותר לסלוח.
וכשסולחים עןשים זאת בכל הכח!
אז סליחה אמיתית אני מבקשת מכולם.
אבל זה הזמן לזכור שגם אני חלק מהעולם.
האקונה מאטטה

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען