באוזניי, בידיי, ברגליי
ברחמי, בליבי-
שמעתי קולות זרים
שמשכו אותי
מטה
צעקתי- ווייי!!
וצעקותיי התמזגו עם זה השופר
התחלתי נאבקת בקולות שקראו לי
לעבוד אלוקים אחרים
שקראו לי להמליך אותי על פניו
(משרתיי הם ייאוש, מסכנות ונקמה.
רק לא לסלוח)
דחפתי, הדפתי, נאבקתי
בסוף נשברתי
שברים, שברים של עצמי
ראיתי אותי על רצפת בית הכנסת
מצאתי עצמי מדממת בקול דממה דקה
אחר כך התנערתי מחלל שופר ליבי המקוטע
נאחזתי בקטעי יבבות מנחמות. נוחמתי.
התרוממתי ונפלתי שוב
קמה ונופלת אולי עשרות פעמים
ואין איש רואה
נפילותיי מרעישות אולם
בקול תרועה
ואין איש שומע
מלבד שנינו.
מתערערת מכל נפילה
ויחד עם זאת
יש בי ידיעה עמוקה-
אני מתחזקת.
אני כאן. חיה.
אני קובעת.
דמעות ירדו דרך ביטני.
רציתי לרצות בכל כוחי
רק אותך!
רק אותך!
וצעקתי- וויי!
כמו זו הראשונה אבל ידעתי-
אחרת
וגם הוא ידע
כי ברגע מיוחד זה
המלכתי אותו סוף סוף
למלך

