תפילות מרוממות, קדושה וטהרה, תורה והתעלות.
הנה הרב מתחזן בקולו הערב, ליבו נשבר כולו וגם ליבי נשבר איתו, מפייט ונתנה תוקף קדושת היום ואני עימו, וכולי מרטיט, איך זה רבי אמנון אי שם תשע מאות שנים לפניי, ויודע ומכוון לרגשות לבבי? ואני יחד עם המלאכים צופה באימה ובחיל במאזני צדק של אל כותב סופר ומונה, עובר לפניו כבן מרון, מרכין ראשי ככבש תמים, וכל שגיונותי כאבק פורח ומבוכותי כחלום יעוף.
אך מה זה קורה?
עת קצבת חיי ושנותי נחתכת לה בעולמות עליונים, ליבי משוטט לו אל מקום אחר, מקום שנזנח ונעזב לו, נותר כחלל ריק תמול ושלשום. נחתך החבל בדמי ימיו, והותיר לו חלקו קרוע וחלקו אבוד, אבוד לעולמים, ואין אחד יודע מה איתו ומה בדבר ליבו הוא.
ומחשבות זרות הלא מצווה לגרשן, ובהנף יד מסלק המחשבה מליבי. אך היא חוזרת לה וטורדת מנוחתי. וניצבת לה עם המון מלאכים ושרפים, כמוהם מושגת במחשבה אך עת אשלח יד, והנה חלום ונגוז. עת ארחק וקרבה, ועת קרבתי רחקה.
ואחר חוזר אני לתפילת הפייט, מייחל לשקוט ולנוח ולהעשיר ולרום, להעביר את רוע הגזירה, ואין מחשבה טורדתני.
רק דמעה נושרת מריסי עיני על מחזור התפילה, מותירה חותמה.

