היה היה אדם אחד, חברותי ונעים הליכות, פניו חביבות ונימוסיו יפים. התהלך האיש בעירו ובארצו, הביט בנופים ובחיות שהעניק בוראו לעולם, ורכש לו ידידים נעימים וטובים. בכל מקום שאליו הלך, היה מוצא לו רעים נעימים להעביר איתם את זמנו, והללו נהנו משלוותו ותמיד נהגו בו כחברים טובים.
יום אחד, הגיע האיש בנדודיו למקום מעט מרוחק ושקט. סביבו קוצים ועשבים כהים, לידו עמק ומצדו הר. הביט האיש בעמק ובעשבים, חש בשקט האופף את המקום. הוא חש כי אינו נמצא בעמק רגיל, כאילו יש במקום זה רוח שונה.כאילו אורב לו מישהו מעבר לעשבים, ורק מחכה להדביקו בשקט מאחור. במוחו ידע כי אך מעשה תעתועים הוא זה, אך בליבו רצה רק לעזוב את המקום.לפתע כמה מעט לאיש שיחה נעים. מישהו שיכיר את נפשו, ייתן לו כוח ומענה, וימצא איתו את השביל ללכת הלאה. פנה האיש לעצמו ואמר- הלוא אהוב ומכובד אני על רבים, ורבים היו רוצים בקרבה אלי. אמצא נא אפוא את הנאמן שבהם שיוליכני בעמק זה. איתו יכבשו רגלי את הקוצים ואיתו אגיע למקום יישוב.
עמד האיש, התהלך מעט לכאן ולפה, וחיכה לידיד מושיע. והנה, באה לקראתו נערה נאה, פניה עליזים ועורה כהה, כדרך הבאים מארצות הדרום.
"שלום לך" בירכה האיש בלבביות
"שלום לך! כמה משמח לראותך נעים ומחייך" השיבה הנערה "דומני ששמעתי מעט עליך, נראה כי ידיד נעים אתה. אולי אצטרף אליך בדרך?"
"ברצון רב" השיב האיש ובראשו חשב 'הנה, חברה כלבבי! '
"ברצון רב אקחך איתי לטיול" אמר לה " אך אמרי לי, אם ידידה נאמנה את ואם הגיעה לאוזנייך שמי- האם תדעי מהו היום בו הגעתי לעולם?"
חשבה הנערה, רצתה להזכר, אך הרימה אליו מבט מאוכזב.
"אכן, הגיע יום הולדתך לאוזני" השיבה לו "אך איני יכולה לזכור מתי חל. איש נחמד אתה וטוב, ומקבלת אני את החלטתך שלא ללכת איתי"
חשב האיש וענה לה "אמנם את יום הגעתי לעולם אינך זוכרת, אך פנייך השמחים וחביבותך תרפא כל חי. חכי לי בקצה העמק, ועם חברי הנוספים שוודאי יבואו- נלך יחדיו"
הלכה הנערה ונעמדה לחכות לחברה הסלחן בקצה העמק. המשיך האיש לצעוד, לנוע ולשמוע, וחיכה.

פתאום, מצא עצמו נרתע לאחוריו, ומיד הכהו ליבו. לצידו עמד אדם עיוור. הוא עמד זקוף, בידו מקל, וגופו ישר כמורה שהכול קמים בהגעתו.
"שלום לך!" בירכו האיש ברגישות
"שלום גם לך, אדוני!" השיב העיוור " מה מעשיך כאן?"
" מחפש אני אחר חבר טוב" ענה האיש "אדם שקול ונאמן, שיילך יחד איתי ועם כל מי שיבקש למקום מבטחים, ובמחיצתו יהיה לי טוב"
"מעניין מאוד" השיב העיוור "אדם שקול אתה מחפש? דומני, אולי מצאת. שומע אני את קולך ומבין היטב כי שמך הגיע אלי נושא תואר אהבה ורעות "
"לכבוד הוא לי להכירך, אדון" השיב לו האיש "ושמח אני שהגיע שמי לכזה אדם. אך אמור לי, ידידי, האם זוכר אתה את היום בו הגעתי לעולם?"
חשב העיוור, קימט מצחו בריכוז, אך הרים אל האדם פנים מאוכזבים.
"אכן, הגיע יום הולדתך לאוזני, ולמרות שלקראו לא יכולתי, אוזני ראו אותו במקום עיני וטעיתי לחשוב כי אזכור אותו. איני נזכר. איש ראוי אתה, ומקבל אני את החלטתך שלא לחבור לי"
חשב האיש וענה לו "אמנם את יום הגעתי לעולם אינך זוכר, אך הגשרים המרוסקים והמכשולים העומדים בדרכך יום יום הופכים אותך לאיש ראוי ונהדר. חכה לי בקצה העמק, ועם חברי הנוספים שוודאי יבואו- נלך יחדיו"
הלך העיוור ונעמד בקצה העמק, לחכות לחברו. המשיך האיש לצעוד, לנוע ולשמוע, וחיכה.

והנה, בא מולו, בחיוך גדול ובצעד עליז, אדם נוסף. עלץ ההלך למראה חברו ושמח חברו למראה ההלך, שכן נפגשו והתיידדו בעבר, וכמה נעים לפגוש בידידך משכבר הימים. אדם כזה, חשב האיש, וודאי יעמוד בנסיון.
"שלום לך!" פנה אליו החבר בעליזות
"שלום לך, ידידי! מה טוב לראותך שמח ומאושר. האם טוב לך בחייך?"
"הו, בווודאי, כל ענייני מסודרים היטב" ענה החבר בחיוך " לאן פניך מועדות במקום שכזה?"
"מחפש אני חבר נאמן שייצא איתי מהמקום המעורפל, שדעתי לא נוחה ממנו, ואיתו איהנה ואגיע יחד למקום יישוב"
"חבר נאמן?" עלץ הידיד "דומני שמצאתו! מי יגיע לכאן ויעזור לך יותר ממני?"
"זוהי מחשבה טובה" ענה חברו "מועילה ומעוררת זכרונות תהיה ההליכה במחיצתך, אך אמור לי, ידידי הטוב, האם זוכר אתה מתי חל יום הולדתי?"
חשב הרע, קימט את מצחו בריכוז, אף הלך כמה צעדים לכאן ולכאן, אך לאחר דקה- הרים אל חברו המאוכזב את פניו המאוכזבים אף הם.
"אכן, ידעתי מתי נולדת ואף זכרתי יום זה" ענה לו "אך הלה חלף מראשי ואינו שם. הלא אדם אני. אין דבר, הרי חברים אנו וטוב רב מביא אני עליך"
חשב האיש וענה "אכן, דוקרת מעט המחשבה על שכחה כזו. אך קרבתך אלי יותר מאחרים, החיים והתחביבים המשותפים לנו, יסייעו בידי לוותר. ידיד טוב אתה, וטוב אתה לחבריך. חכה לי בקצה העמק, ועם חברי הנוסף שוודאי יבוא- נלך יחדיו"

הלך הידיד הנאמן ונעמד בקצה העמק, לחכות לחברו. המשיך האיש לעמוד ולחכות, ולבו נמשך לאדם אוהב.
הערב ירד, הלילה החל לרדת, והעשבים הכהים והקוצים התכסו בערפל שהשרה באיש אווירת פחד. היכן, היכן הוא חברו המושיע?

פתאום, בקול שהלך והתקרב אליו, נשמעו צעדים . הולכים ומתקרבים, ומרשרשים בחול. האיש פחד. מדוע, מדוע הגיע לכאן? היכן כולם? מי הוא זה שיבוא?
והנה, מתוך הערפל האפור, הופיע לקראתו..
חיזר.
גופו לא היה נמוך מדי, אפילו מעט גבוה, ועל פניו חיוך מעט מתכתי.
"שלום לך" פנה אליו בקול מתכתי אף הוא. אך האיש לא נבהל. היה בו, בקול, דבר מה מאוד אנושי. הוא היה חם, כאילו נטל החיזר גליל מתכת שהתחמם ודיבר דרכו.
"ש-שלום!" השיב לו
"זוכר אני כי הגיע שמך לאוזני" אמר לו החיזר "טוב לראות את פניך. חבל כי נאלצנו להפגש כאן, שהרי מקומות כאלו מקפיאים את דמו של כל יצור. גם דעתי אינה נוחה מהיותי כאן"
התבונן בו האיש, והשיב לו:
" מחפש אני חבר טוב, שאוכל לסמוך עליו שיקחני מכאן למקום מבטחים. הלילה ירד, בקרוב אצא מפה"
חשב היצור, וענה לו בקול רציני " חבר טוב? ייתכן שמצאת. אני אקח אותך החוצה"
"ברצון... רב" ענה לו האיש "אך אם תסכים אדוני, אשאלך שאלה אחת. האם תוכל לזכור מתי חל יום הולדתי?"
חשב היצור שניה אחת, והשיב לו "יום הולדתך, חברי, יחול בעוד חודש ויומיים"
הביט בו האיש לרגע ושיבח אותו " נפלא, ידידי, הנה זכרת"
"ובכן" שמח היצור "הנה מצאת לך ידיד. הבה נלך מכאן! נאמן אני לך כפי שנאמן אתה לחבריך! רק משמועות זוכר אני את יום הולדתך! זוכר אני את שמך, שמות חבריך ובני משפחתך, ואת כל מה שאתה נהנה לעשות.הבה ונלך!" חיבק אותו החיזר בשמחה, אך האיש כמעט ולא נגע בו, והחל ללכת. ראה זאת החיזר ונזדעזע כולו, ביקש להסיר ממנו את כל מה שרע, קילף מעליו את חליפתו, והנה אדם יוצא ממנה. נאה ומחייך, ככל בני האדם.
שמח הוא, הנה, הוריד מעליו את כל מה שהפריע!
אך האיש...
נעלם.