2 הודעות חשובות:
1. ספוילר: זו לא היתה לידת מים בסוף
2. הלידה היתה קצרה אבל אני כותבת נורא ארוך אז תתמודדו
מי שרוצה יכולה לקפוץ לסוף...
וכך זה מתחיל...
יום חמישי ז' אלול - מעקב שגרתי, פתיחה 1.5
בשבת בצהריים התחלתי להרגיש התקשויות סדירות כל 10 דקות, אחר כך כל 5 דקות, אבל הכל עדיין בגדר התקשויות. אולי טיפה יותר משמעותי
כך זה המשיך במשך יומיים וחצי, הותשתי מההתקשויות הסדירות והחלשות יותר ופחות, מנסיונות לתזמן אותן ולא להבין מה הסיפור שלהן שהן סדירות אבל חלשות... נסיונות לשתות מלא מים שלא הועילו. בסוף אחרי יומיים מציקים כאלה לאט לאט התדירות שלהן פחתה עד שהם נעלמו.
יום חמישי י"ד אלול, שבוע 39+2, מעקב. הרופאה צוחקת איתי על הצירים שהיו ונעלמו, שואלת אם אני רוצה בדיקת פתיחה. לא ממש בא לי, פעם שעברה חשבתי שכבר תהיה לי פתיחה משמעותית כמו לפני הלידה הקודמת והיה רק 1.5 שזה לא ממש נחשב פתיחה בלידות חוזרות... הרופאה ממליצה לבדוק ואני מסכימה (וטוב שכך!!). פתיחה 3 וראש נמוך מאוד מאוד.
אני בהכחשה מוחלטת, אז מה שפתיחה 3, לידה קודמת הסתובבתי הרבה זמן עם פתיחה 3. הרופאה מפקפקת בזיכרון שלי ומחליטה לבדוק במחשב את ההסטוריה שלי. אנחנו רואות שבאמת בפעם הקודמת ילדתי 5 ימים אחרי שהיא בדקה אותי והייתי עם פתיחה 3. אני מרוצה, חמי וחמותי שאצלם תכננו להשאיר את הילדים נוסעים לשבת אז לא מסתדר לי ללדת עכשיו, וגם לא רוצה להיות מאושפזת בשבת, אז עוד 5 ימים יהיה מצוין, שני שלישי כזה... הרופאה אומרת לי בעדינות: תראי, לדעתי את יולדת מחר. הראש מאוד נמוך, ובדיקת פתיחה יכולה לעורר צירים. אבל יכול להיות שיש לך עוד 3-5 ימים.
אוקי, נראה. זה לא בידיים שלנו גם ככה, נכון? חוזרת הביתה עם הוראה לשים לב אם יש צירים ולא להתעכב בבית יותר מדי כי מנסיון העבר ועם מצב מתקדם שכזה צפויה לי לידה מהירה גם הפעם.
חזרתי הביתה ב2 בערך, משתרעת על הספה מותשת (חודש תשיעי, יצאתי מהבית וחזרתי, מובנת התשישות?) ואומרת לבעלי שצריך לעשות קניות לשבת. הוא: "אבל אמא שלי שולחת הכל, את לא צריכה להכין כלום" (חמותי הצדיקה הרגישה ממש לא נעים שהם נוסעים ומשאירים אותנו ככה דקה לפני לידה אבל היתה שמחה משפחתית, אז היא בישלה לנו הכל). אני מתעקשת, צריך שיהיה משהו בבית, פירות ירקות... בסדר, הוא לוקח את שני הילדים ויוצא איתם. יופי, יש לי שקט ;) מתכתבת עם אמא שלי, מעדכנת אותה בפתיחה המתקדמת. היא: בשעה טובה!! תעדכנו. ואני כזה לא לא, שום דבר רציני בנתיים. מתכתבת עם החברה, היא מנסה לחשבן על מה נופלת לה התחזית של עוד 3 או 5 ימים. אני מתעצבנת, מותק הרופאה לא נביאה! זה יכול לקרות גם היום או מחר או בשבת, לא יעזרו לך החשבונות. ממליצה לה להתחיל לחשוב באופן מעשי מה נעשה אם הלידה תהיה בשבת, או בערב שבת.
בסביבות 5:30-6 בערב מתחילים צירים חלשים, כמעט לא מורגשים. אני די משוכנעת שזה שוב צירים מדומים. ארוחת ערב, מקלחות, ערב תוסס כרגיל. אני מנסה לתזמן ולא מצליחה להתרכז. באמצע הבלגן פתאום אומרת לבעלי נראה לי שיש לי צירים. והוא כזה כן? כבר למוד צירים מדומים וגם כן לא מתלהב מדי. פתאום תוקפת אותי עצבנות ואני מתחילה להרים דברים בתזזיות, מסדרת פה ושם אבל לא באמת מרוכזת, זורקת דברים למכונה. בעלי שואל מה קורה לי ופתאום פורצות לי דמעות ואני כזה די, אני רוצה שהילדים ישנו כבר. מרגישה לחץ פנימי כזה ולא יודעת בעצמי מה קורה לי. הוא לוקח אותם, מקלח, משכיב. בנתיים אני נכנסת להתקלח ומחליטה לא לשים פיג'מה אלא את הבגד הנח ששמרתי ללידה. לא יודעת אם אני בלידה או לא. לפי הצירים לא, לפי המצב הנפשי כן. המקלחת מאפסת אותי קצת אבל לא מספיק. לאט לאט משתרר שקט בבית ואני לא רגועה, רצה מפה לשם. בעלי מתחנן שאפסיק לסדר ואנוח קצת. אני נכנעת ומשתרעת על הספה שהפכה לחלק ממני בחודשים האחרונים, מצטיידת באוזניות איכותיות ומקשיבה להרפיות מהקורס של היפנובייביס שלמדתי. מעבירה ככה 40 דקות, כשזה מסתיים אני רגועה יותר ומנסה לתזמן את הצירים שקצת כואבים אבל ממש לא רציניים. המספרים קופצים לי מול העיניים - 7, 10, 5, 2, 3, 5, 3, 7, 2... לא סדיר בעליל, מצד שני לפעמים המרווחים בין הצירים ממש קצרים. עוד שעה עוברת והכל אותו דבר. מנסה להגיד לעצמי שהצירים לא חייבים להיות ממש סדירים, אבל גם לא מרגישה שעוצמת הכאב עולה. מתחילה להתייאש, לא מבינה מה קורה פה, לידה או לא לידה? איך אני אמורה לדעת? ולמה שום דבר לא מתקדם? מתוסכלת. כותבת לרופאה, אומרת לה שאני לא יודעת אם זה צירי לידה. היא אומרת שנחכה קצת ונראה, אבל אם אני לא בטוחה אני יכולה לבוא והיא תבדוק אותי בקבלה (היא גרה מול הבית יולדות). לא בא לי להיטרטר סתם, ממשיכה לחכות.
10 בלילה, עייפה ומבולבלת כבר. מחליטה שזה לא צירים (בהכחשה מוחלטת כבר אמרנו?). כואב קצת, נכון, אבל לא יותר מזה. מחליטה שזהו, הולכים לישון. אומרת לבעלי שילך לישון כי אולי בהמשך הלילה תתפתח לידה. כותבת לרופאה ולאמא שלי שלא נראה שזה מתקדם ושאני הולכת לישון. כותבת לחברה שאולי נדבר בהמשך הלילה.
1. ספוילר: זו לא היתה לידת מים בסוף
2. הלידה היתה קצרה אבל אני כותבת נורא ארוך אז תתמודדו
מי שרוצה יכולה לקפוץ לסוף...וכך זה מתחיל...
יום חמישי ז' אלול - מעקב שגרתי, פתיחה 1.5
בשבת בצהריים התחלתי להרגיש התקשויות סדירות כל 10 דקות, אחר כך כל 5 דקות, אבל הכל עדיין בגדר התקשויות. אולי טיפה יותר משמעותי
כך זה המשיך במשך יומיים וחצי, הותשתי מההתקשויות הסדירות והחלשות יותר ופחות, מנסיונות לתזמן אותן ולא להבין מה הסיפור שלהן שהן סדירות אבל חלשות... נסיונות לשתות מלא מים שלא הועילו. בסוף אחרי יומיים מציקים כאלה לאט לאט התדירות שלהן פחתה עד שהם נעלמו.
יום חמישי י"ד אלול, שבוע 39+2, מעקב. הרופאה צוחקת איתי על הצירים שהיו ונעלמו, שואלת אם אני רוצה בדיקת פתיחה. לא ממש בא לי, פעם שעברה חשבתי שכבר תהיה לי פתיחה משמעותית כמו לפני הלידה הקודמת והיה רק 1.5 שזה לא ממש נחשב פתיחה בלידות חוזרות... הרופאה ממליצה לבדוק ואני מסכימה (וטוב שכך!!). פתיחה 3 וראש נמוך מאוד מאוד.
אני בהכחשה מוחלטת, אז מה שפתיחה 3, לידה קודמת הסתובבתי הרבה זמן עם פתיחה 3. הרופאה מפקפקת בזיכרון שלי ומחליטה לבדוק במחשב את ההסטוריה שלי. אנחנו רואות שבאמת בפעם הקודמת ילדתי 5 ימים אחרי שהיא בדקה אותי והייתי עם פתיחה 3. אני מרוצה, חמי וחמותי שאצלם תכננו להשאיר את הילדים נוסעים לשבת אז לא מסתדר לי ללדת עכשיו, וגם לא רוצה להיות מאושפזת בשבת, אז עוד 5 ימים יהיה מצוין, שני שלישי כזה... הרופאה אומרת לי בעדינות: תראי, לדעתי את יולדת מחר. הראש מאוד נמוך, ובדיקת פתיחה יכולה לעורר צירים. אבל יכול להיות שיש לך עוד 3-5 ימים.
אוקי, נראה. זה לא בידיים שלנו גם ככה, נכון? חוזרת הביתה עם הוראה לשים לב אם יש צירים ולא להתעכב בבית יותר מדי כי מנסיון העבר ועם מצב מתקדם שכזה צפויה לי לידה מהירה גם הפעם.
חזרתי הביתה ב2 בערך, משתרעת על הספה מותשת (חודש תשיעי, יצאתי מהבית וחזרתי, מובנת התשישות?) ואומרת לבעלי שצריך לעשות קניות לשבת. הוא: "אבל אמא שלי שולחת הכל, את לא צריכה להכין כלום" (חמותי הצדיקה הרגישה ממש לא נעים שהם נוסעים ומשאירים אותנו ככה דקה לפני לידה אבל היתה שמחה משפחתית, אז היא בישלה לנו הכל). אני מתעקשת, צריך שיהיה משהו בבית, פירות ירקות... בסדר, הוא לוקח את שני הילדים ויוצא איתם. יופי, יש לי שקט ;) מתכתבת עם אמא שלי, מעדכנת אותה בפתיחה המתקדמת. היא: בשעה טובה!! תעדכנו. ואני כזה לא לא, שום דבר רציני בנתיים. מתכתבת עם החברה, היא מנסה לחשבן על מה נופלת לה התחזית של עוד 3 או 5 ימים. אני מתעצבנת, מותק הרופאה לא נביאה! זה יכול לקרות גם היום או מחר או בשבת, לא יעזרו לך החשבונות. ממליצה לה להתחיל לחשוב באופן מעשי מה נעשה אם הלידה תהיה בשבת, או בערב שבת.
בסביבות 5:30-6 בערב מתחילים צירים חלשים, כמעט לא מורגשים. אני די משוכנעת שזה שוב צירים מדומים. ארוחת ערב, מקלחות, ערב תוסס כרגיל. אני מנסה לתזמן ולא מצליחה להתרכז. באמצע הבלגן פתאום אומרת לבעלי נראה לי שיש לי צירים. והוא כזה כן? כבר למוד צירים מדומים וגם כן לא מתלהב מדי. פתאום תוקפת אותי עצבנות ואני מתחילה להרים דברים בתזזיות, מסדרת פה ושם אבל לא באמת מרוכזת, זורקת דברים למכונה. בעלי שואל מה קורה לי ופתאום פורצות לי דמעות ואני כזה די, אני רוצה שהילדים ישנו כבר. מרגישה לחץ פנימי כזה ולא יודעת בעצמי מה קורה לי. הוא לוקח אותם, מקלח, משכיב. בנתיים אני נכנסת להתקלח ומחליטה לא לשים פיג'מה אלא את הבגד הנח ששמרתי ללידה. לא יודעת אם אני בלידה או לא. לפי הצירים לא, לפי המצב הנפשי כן. המקלחת מאפסת אותי קצת אבל לא מספיק. לאט לאט משתרר שקט בבית ואני לא רגועה, רצה מפה לשם. בעלי מתחנן שאפסיק לסדר ואנוח קצת. אני נכנעת ומשתרעת על הספה שהפכה לחלק ממני בחודשים האחרונים, מצטיידת באוזניות איכותיות ומקשיבה להרפיות מהקורס של היפנובייביס שלמדתי. מעבירה ככה 40 דקות, כשזה מסתיים אני רגועה יותר ומנסה לתזמן את הצירים שקצת כואבים אבל ממש לא רציניים. המספרים קופצים לי מול העיניים - 7, 10, 5, 2, 3, 5, 3, 7, 2... לא סדיר בעליל, מצד שני לפעמים המרווחים בין הצירים ממש קצרים. עוד שעה עוברת והכל אותו דבר. מנסה להגיד לעצמי שהצירים לא חייבים להיות ממש סדירים, אבל גם לא מרגישה שעוצמת הכאב עולה. מתחילה להתייאש, לא מבינה מה קורה פה, לידה או לא לידה? איך אני אמורה לדעת? ולמה שום דבר לא מתקדם? מתוסכלת. כותבת לרופאה, אומרת לה שאני לא יודעת אם זה צירי לידה. היא אומרת שנחכה קצת ונראה, אבל אם אני לא בטוחה אני יכולה לבוא והיא תבדוק אותי בקבלה (היא גרה מול הבית יולדות). לא בא לי להיטרטר סתם, ממשיכה לחכות.
10 בלילה, עייפה ומבולבלת כבר. מחליטה שזה לא צירים (בהכחשה מוחלטת כבר אמרנו?). כואב קצת, נכון, אבל לא יותר מזה. מחליטה שזהו, הולכים לישון. אומרת לבעלי שילך לישון כי אולי בהמשך הלילה תתפתח לידה. כותבת לרופאה ולאמא שלי שלא נראה שזה מתקדם ושאני הולכת לישון. כותבת לחברה שאולי נדבר בהמשך הלילה.
ממני.