עלמת חמודות, עטויה שמלת ורדים, שתי צמות שזורות בשיערה, כרוכות בחוטי משי נוצצים. התמימות חתומה בכל תו מפניה הרכות, החיוך שלה, העיניים הבורקות שמקרינות את חדוות הילדות כשהיא מרקדת בשלווה.
היא והבובה - משאירות עקבות מתוקים בטעם שוקולד או סוכריות מרשרשות.
ענני חלומותיה נצבעים בוורוד מלאכי, עטופים בחיבוק פרוותי רך, כשחיוך תהומי תולה על שפתיה האדומות.
דעתה נקיה, מוסחת בנקל.
והיא אינה מעלה בה את עתידה המסתורי, האפל- שיהיה מנת חלקה בעוד שנים מספר.
נערה מתבגרת מתפתחים בה רצונות, שאיפות, מחשבות, תאוות. לאט לאט מתגלים בפניה עולמות שלא היו מוכרים לה, שלא העזה לחשוב אודותיהם. היא חוקרת ושואלת בכל הבא לידה, מפענחת בהדרגה את סוד קיומה. דעתה מבולבלת, מוסחת אל עניינים שהיא פוקדת לראשונה.
תויה משתנים אט אט, והיא מוצאת עצמה פוקדת את עמדת הראי הרבה יותר פעמים משהעלתה בדעתה אי פעם, מביטה, חודרת וסוקרת את מעדנותיה, מנסה למצוא שם מעט נחמה.
היא נזרקת אל המציאות, מתמודדת איתה ברגעים שלא ניתן לברוח. הסינר של אמא חלף עם הרוחות שהחלו מנשבות עליה, מנפנפות לה בקריצות, חוסר האונים הולך וכובש בליבה שטחים נרחבים יותר ויותר. בעוד שכלפי חוץ היא מגלמת את הנערה השקטה, הרגועה.
אך היא נואשת לאהבה, מתגרה בנקל מתענוגות העולם היא רוצה את מה שפעם חשבה שהוא מסוכן. לא ממש משנה לה מה טוב ומה רע, השכל שלה פסק מלחשב נתונים, פתאום התשוקה אוחזת בה בציפורניים חודרות, מטלטלת אותה. כמהה לזוג ידיים מחבקות, מבקשת להרגיש מעט חום פושט על ליבה הקפוא.
היא מסירה את הסרט הכובל את שיערה והוא השתובב, מתפרע בעזות נעורים על פניה, רק צלליתה ניכרת על שפת הרחוב בה צעדיה מהדהדים אל תוך דממת הלילה.
והלילות.
הלילות חלפו כשלכל אורכם דעתה לא נחה, היא רוצה, יכולה אך עצורה, אצורה. החלומות מקיצים אותה, אין לנשמתה מנוחה.
עד מתי?
מאז אותו היום בה הפכה למתבגרת, היא מחכה, מצפה.
לאחד שיגאל אותה. שהיא תהיה רק שלו.
והוא – יהיה שם בשבילה.
