החלטתי לפרוק התסכל גבר עליי.אנונימי (פותח)
היי,
משום מה מרגישה בנוח לשתף פה בפורום את כל העובר עליי יותר ממה שאני משתפת את הקרובים אליי.
מרגישה שהתסכול והכאב גבר עליי ואני באמת לא עומדת בזה.
למי שקראה את הסיפור שלי בפוסטים קודמים ולמי שלא אז בקצרה-
כמעט שנתיים שלא הצלחתי להיכנס להיריון, ללא הפלות ללא בעיות קריטיות למעט רירית דקה אבל לא קיצוני פשוט לא נתפס.
לבסוף לאחר טיפולים אינסופיים נקלטתי ועכשיו אני בחודש 4.
לצערי בשקיפות העורפית התגלה שהעובר לא התפתח תקין וחסר לו כליה ועקמת בעמוד שדרה(+חשש למום בלב ושקיפות מעובה 2.8).

בהתחלה המליצו ישר לסיים היריון אבל הרןפא המטפל שלי נחרץ בתןקף לא לסיים ולהמשיך עוד בדיקות לפני שנקבל החלטה כה קשה.
אז מפה לשם עשיתי עוד סקירה מכוונת, בדיקת סיסי שליה ויום חמישי הבא יהיה לי סקירת מערכות מורחבת לוודא האם יש עוד מומים.
הרפואים בטוחים ב100% שיהיו עוד מומים וההיריון יסתיים.
אני? מיואשת, מתןסכלת כל יום שעובר אני מאבדת תקווה יותר ויותר.
מצד אחד כבר רןצה להיות אחריי לסיים את ההיריון ללכת לעשות גרידה ודי!!!!
מצד שני? אןלי יקרה נס, אולי העובר כן תקין ואפשר לשרוד עם כליה אחת ועקמת בעמוד שדרה תלוי בחומרה?
ההתמודדות הנפשית קשה מנשוא.
איך נפלה ההחלטה לידיים שלי האם להפיל או לא להפיל?
קראתי ככ הרבה סיפורים ומקרים, הרבה מהם הסתיימו בהפלה ואני לא אןמרת שזה יותר קל אבל לפחות ההחלטה לא הייתה של האישה.
ןפה? אני אצטרך לקחת את האחריות ולהפיל כי כמובן שלא אביא ילד עם ככ הרבה בעיות לעןלם.
ןאז עןלות השאלות- מבחינה הלכתית אסור לרצוח את העובר אז למה אני עומדת במבחן הזה??? מה מצפים ממני??
איך אני אחזיק מעמד עוד שבוע עד לבדיקה הבאה שככל הנראה תכריע את המצב אבל גם לא בטוח...
די די די אני לא עומדת בכאב הזה. אין לי כוחות נפש יותר
אני לא ישנה, בקושי מתפקדת וכל הזמן צריכה לשים מסיכה ולהראות לעולם שהכל בסדר.
איזה מבחן העמידו אותי... ייסורי נפש כל יום ועוד בתקןפת החגים.
הייתי בעננים 3 חודשים שגילית שאני בהיריון ולא הייתי יהירה לרגע, לא הפסקתי להודות, להתפלל ולשבח את הנס שקרה לי.
ועכשיו? הדבר היקר לי מכל הולך להילקח ממני. אני מבינה שזה מה שיקרה אין לי תקווה שיקרה אחרת. מכינה את עצמי מראש .
מרגישה שהגןף שלי כבר מחולל מכל הבדיקות, דקירות, מחטים, שטפי דם, טיפןלים, אכזבות, בטא שלילית...
הלוואי והייתי יודעת מה עשיתי ככ רע בחיים האלה שאני צריכה לסבול סבל שלא חוויתי בחיים.


מצטערת על כל החפירה...
הייתי חייבת לפרוק את הנשמה.
קראתי כל מילה, יקרה, ואקרה שוב ואז אגיב.מקווה לטוב מאוד

בנתיים חיבוק גדול גדול. 

דבר ראשון חיבוק יקירה, את עוברת מקרה לא פשוט בכללאנונימי (3)
בורא עולם העמיד אותך בניסיון כי הוא יודע שאת מסוגלת לעמוד בו, אני רוצה לספר לך שאני מכירה קרובת משפחה שלי שאמרו לה דברים נוראיים בהריון הראשון שלה, היא עשתה המון בדיקות וכל הרופאים המליצו להפיל כי היא תלד חייזר, ככה הם תיארו לה את העובר שלה ומנגד כל הרבנים אמרו לה להשאיר, פעם אחרי פעם היא הלכה לעוד ועוד רופאים ועוד ועוד רבנים והיא לא סיפרה שהיא בהריון אפילו כדי שלא יפתחו ציפיות בסוף נולדה לה בת מהממת ורק אחרי הלידה שלה היא סיפרה לנו שהיא ילדה( בת דודה שאפילו לא ידענו על ההריון בכלל- הפתעה לכולם) והילדה ברוך ה' בריאה בגופה ובנפשה, ורגילה לגמרי, היום אני חושבת שהיא כבר בת 15 בערך או יותר..
הייתי ממליצה לך להתייעץ עם מישהו רבני אפילו מכון פועה הם יכולים להפנות אותך לרופאים מומחים לנושא הזה. אני מכירה רופא של הריון בסיכון מוצלח מאוד בבני ברק קוראים לו דוקטור שרון מוסולוביץ הוא מקבל דרך מכבי או בפרטי, מומלץ לקבוע אליו תור
יקרה, יש מקרים לכאן ולכאן. לכל סיפור יש גם הפוך...ציפי כהן
אני מודה לך על הסיפור המרגש, שנותן כח להבין שיש גם סיפורים שמסתיימים בטוב.
ומפנה את תשומת הלב לעדינות שנצרכת כאן, כי ישנם סיפורים רבים בהם היתה לידה והילד נולד לא במצב טוב, או שכן נאלצו להפסיק את ההריון.
הכאב קשה, ולעיתים סיפורי ניסים עלולים ליצור בלבול. איננו יודעים את הפרטים המדויקים של כל מה שנאמר שם וכל מה שקרה, ולכן יכולים ללמוד מהם רק בעירבון מוגבל.

מכון פועה אכן מתמחים בנושאים אלו ואפשר בהחלט להתייעץ איתם.

נשמה יקרהאנונימי (4)
ואהובה כ"כ כואב מה שאת מביאה לכאן, מבינה אותך מאוד על זה שבחרת להביא את החלקים שעולים דווקא במרחב לא מוכר... המקום הזה של האי וודאות זה סוג של חלקה של אי שפיות. חושבת עלייך ועל המסע הלא ברור הזה. רוצה להציע בעדינות שיחד עם הבדיקות והדקירות והפלישה למקומות שמורים, אולי תלכי עם זה למישהי שתלווה אותך ותחזק אותך תתן לך כח באי וודאות הזאת לך ולעובר למסע הזה. אני הספיק לי חמש שעות של אי וודאות שהרגשתי שאני יוצאת מעצמי. מאוד עוזר לעבד להניח כאב במקום של אנשים שמבינים ויודעים לתת כח וכלים. אני הבנתי את זה שמעבר לבדיקות האינסופיות האלה שלעיתים יש שם גם הרבה חוסר רגישות והכלה לכאב אז בדרך לתת לעצמי כח במקומות מכילים.. מברכת שתזכי לעצה טובה מעת ה' כוחות וישועות בדרך הזאת... חיבוק גדול
יקרה.הלב יוצא אלייך, כמה סבל... אני רוצה לומר לך משהו.ציפי כהן
הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שיתוף של מה שאת עוברת עם אנשים סביבך שיוכלו להקל על סבלך, לשאת אותו יחד איתך, לתמוך בך פיזית, רגשית ונפשית, ובאופן כללי לא להותיר אותך לבד בתוך סיטואציה כה קשה.
את עוברת דברים קשים מאוד,
כל בדיקה פולשת לגופך ונפשך, מעוררת כאבי לב ונפש ומותירה אותך הלומה והמומה מכמות הכאב שאת חשה שאת מסוגלת לשאת.
זה אינו דבר שמתמודדים איתו לבד.
זו תקופה מאוד קשה, מאוד כואבת
וברור שאת זקוקה לתמיכה בכל רמה אפשרית.

אני רוצה לומר לך שבעיניי זה צריך להיות הבסיס לכל ההתנהלות שלך עכשיו ומעכשיו והלאה.
המשא שאת סוחבת על גבך בתוך המסע הזה צריך להתחלק עם עוד כמה אנשים. ונשים. שיסחבו איתך יחד.
מישהו ידאג פיזית לארוחות, מישהו אחר דואג לשמוע מה שלומך בכל יום, מישהו אחר מתקשר לדבר איתך ולשמוע, רק לשמוע, את כל מה שעובר. ולבכות איתך. מישהו מלווה אותך לכל בדיקה. מישהו מתקשר להתיעץ עם מכון פועה או רבנים אחרים.
איני יודעת מי מקיף אותך, אך דבר אחד יודעת:
א.יש אנשים טובים בעולם ורבים ששמחים לעזור ולסייע, לתת יד איפה שאפשר.
ב. כשיש מצב משבר אפשר לפנות לעזרה וכדאי. זה פשוט עוזר.
ג. גם כשמרגישים לבד, תמיד יהיו מי שיוכלו לעזור. צריך להרים ראש ולחשוב. ואם מרגישים שאין אף אף אחד שאפשר להיעזר בו, ניתן לפנות לאשת מקצוע ולהעזר בשיחות טיפוליות על מנת לקבל כח ולפרוק את המתח הנורא.

יקרה,
האנרגיה של ההסתרה גובה ממך מחיר נפשי בל יתואר!
אנא, הניחי בצד את ההסתרה.
קורה כאן משהו נורא ואיום, אף אחד לא יאמר לך שלא. אני מנייה שמי שידע סביבך על מה שקורה לך ירצה לעזור, לחבק ולהיות עבורך. ומדוע להסתיר מצב כה מורכב? זה מרגיש נורא ואיום להתפרק אחר כך בחדר לבד ולהרגיש איך הכאב מציף כל פינה ואין לאן לפנות.
יקרה. יש לך לאן לפנות
את אינך לבד.
אנחנו פה איתך,ויש עוד אנשים סביבך שאיתך.

אשמח לשמוע מה שלומך גם מחר.
ומבקשת בכל לשון, ההסתרה גובה מחיר נפשי עצום.
אנא מצאי מי שיתן לך יד וקחי את האנרגיה לצורך התמודדות עם הבדיקות וההחלטות,לא להסתרה ויצירת מרחק בינך לבין העולם.

את ראויה לכל סיוע.

לגבי האמירה שהפלה היא רצח... זו אמירה אכזרית וחסרת בסיס. זה אינו רצח, על אף שאת חשה כך וזו הרגשה נוראית.
זכרי שזה לא רצח. זו דאגה לעובר ולך. וזה מה שתחליטי בסופו של דבר. איך לדאוג לו ולשמור עליו באופן הטוב ביותר.

אינך אשמה בדבר. נקלעת לסיטואציה שנקלעות אליה נשים לא מעטות, לצערי, וזה קשה מנשוא. והן אינן אשמות. זה קורה וזה נורא, את אינך אשמה.


חיבוק חם חם!
איתך.



תודה על כל התמיכהאנונימי (פותח)
ציפי היקרה,
אני מעריכה ככ את כל התמיכה, הגעתי לפורום הזה באמת במקרה.. לא חשבתי שאי פעם אני ארשום פוסטים ואפתח את ליבי ככה וחייבת להגיד שהקבוצה הזאת פשוט מדהימה.
אתן מרוממות אותי ובאמת מקל להעלות על כתב כל מה שעובר עליי, לא חשבתי שאמצא נחמה ככ גדולה בפורום הזה.
אני בינתיים מחזיקה מעמד, לא קרובה ללהיות בסדר אבל מתעודדת שעוד שבוע בדיוק אלך לסקירה ומקווה שהאי ודאות תסתיים...(לוקחת בחשבון שייתכן ולא ימצאו עוד מומים ואז אמשיך את האי וודאות עד לקבלת תשובות של הסיסי שליה וללכת למומחים של עמוד שדרה וכליה)
המחשבות מטיילות לא יןדעת אפילו מה לעשות עם הצום ביום ראשון, מותר לי לצום אסור לי מה לעשות אני ככ מבולבלת.
אני לצערי מתקשה מאוד לשתף, הסביבה הקרובה ביותר מודעת לתהליך שלי (האימהות) וכן יש תמיכה אבל אני מוצאת את עצמי שופכת את ליבי רק כאן משום מה...
הלוואי ואזכה לאור במנהרת החושך.
תודה על מילותייך. אני שמחה שמצאת פה מקום! בשביל זה אנחנו פה.ציפי כהן
אני חושבת שקשה לשתף אחרים כי יש תחושה ש"זר לא יבין זאת". אולי קשה לספר למישהו אחר מה את חווה כי את חוששת (לעיתים בצדק) שמי שלא חווה דבר דומה לא יכול להבין מה את עוברת.
ואולי בגלל סיבות אחרות ששייכות לך ולעולמך.

בכל אופן, אנחנו ממשיכות להיות כאן ולתמוך בך בתהליך והמשיכי לשתף כמה שאת צריכה.
לשתוק ולשמור בבטן זה פשוט כואב כל כך.
ועצה לזמן הקרוב:
להיות באי וודאות זה דבר קשה מאוד. בתקופה האחרונה כולנו, כל בני האדם, מתנסים בזה. ראי כמה זה לא קל. כולנו נמצאים בתקופה של חוסר ידיעה, שינוי אורחות חיים, חוסר וודאות, נעים בין תקווה ליאוש לעיתים... זה לא קל.
וגם את,עם ההריון שלך,חווה חוסר וודאות או קושי עם נושא חוסר הידיעה.
אני חושבת שזה כמו אימון לשריר שמחזיק בתוכך אי וודאות.
היכולת לעמוד בהמתנה הזאת היא קשה. וזה כמו שריר שמתחזק כל הזמן.
אני מציעה לך לרשום (לעצמך או לנו).
לרשום את הרגשות זה דבר שעוזר. טוב שאת כותבת.
בנוסף, הייתי ממליצה לרשום דברים המכוונים אל העובר. לרשום לו מה את מרגישה, מה כואב לך, מה עובר עלייך, מה את רוצה לומר לו...
חשוב בעיניי לעבור תהליכים גם מול העובר מעבר לתהליכים מול עצמך.

יש תקווה.
יש בך כוחות.
את תהיי בסדר.

חיבוק!!
שלום לךבאפל
מצטערת שלא הייתי פה להגיב,
אני לא תמיד פה.

את פשוט גיבורה שאת בתהליך הזה ככ הרבה זמן.
באמת.
עם כל הציפיה שלפני, הבשורה, הבדיקות, והמחשבות ועוד בדיקות.
אז א. תדעי שבאמת את גיבורה. וזה משא לא קל מה שאת עוברת. בכלל בכלל בכלל.

רק מהניסיון שלי, אני יודעת שמה שעזר לי בתקופה הקשה הזאת, זה כן, לשתף את מי שקרוב אלי, להיעזר בהם לגמרי, בדבר הכי פשוט שזה ארוחות, ופינוקים קטנים, שלרגעים קטנים ממש לא תהיה מחשבה על מה יהיה ומה נעשה ומה יהיה. ( שלחתי את בעלי שיקנה לי שוקו חם מגרג ועוגת שוקולד חמה. עזר לי. 5 דק של רק להרגיש מתוק).

אנחנו התייעצנו עם מכון פועה, כי זה באמת קשה ( או יותר נכון בלתי נתפש) לקחת אחריות על עובר וחיים של ילד.
הלכנו לפרופ 'יגל, ויחד עם מכון פועה, וזה הריץ את התהליך, כי הם רוצים מומחה שהם סומכים ומכירים. ( לפי מה שאני הבנתי)


אצלי הסיפור נגמר ב"לידה שקטה".
אבל אני רוצה להגיד,
שלמרות הכל מהרגע שראו , ( אצלי בסקירה מוקדמת) , כבר הכנתי את עצמי למה יהיה ואיך יהיה אם לא יהיה עתיד טוב.

ויחד עם זה קיוויתי לכל נס כדי שזה לא יגיע למצב הזה.

אני מאחלת לך שמה שלא יהיה, יהיו לך את הכוחות.
חיבוק גדול גדול.
תודה..אנונימי (פותח)
עוד יומיים לאי וודאות, ייתכן ויגמר בטוב ייתכן ויגמר ברע.
מכינה את עצמי נפשית לשני המצבים ואפילו למצב השלישי שעדיין אמשיך את האי וודאות עד לקבלת התוצאות של הבדיקה והסקירה נניח ותהיה תקינה.
הגעתי למסקנה שאני עומדת במבחן קשה מנשוא, הדבר הכי קשה שעברתי בחיים ועברתי לא מעט...
אבל אני מבינה שזה לא בידיים שלי, את ההשתדלות שלי עשיתי מכל הבחינות ומכאן זה רק בידי בורא עולם.
אני מקווה שלא אתמוטט ועכשיו אני סתם גיבורה בלרשום מילים עם משמעות.
רק עוד יומיים.......

נ.ב - אם אפשרי לשאול, אני קוראת על הרבה בנות שצער רב נאלצו לבצע לידה שקטה/ גרידה בשל הסיטואציה הקשה.
האם הצלחת לחזור לעצמך לאחר מכן יחסית במהירות?
אני ככ מפחדת מהסיום של ההיריון ומה יהיה אחרי? מתי אוכל להמשיך לנסות שוב?...

תודה על התגובה!
יקרה, הלב שלנו איתך,מקווה לטוב מאוד

אעדכן עוד יומיים מה התפתח...אנונימי (פותח)
לבינתיים,
אני מבינה שלבכות ולהעניש את עצמי לא יעזור, אז החלטתי להתפנות לשאר האנשים סביבי שזקוקים לי ושמה את עצמי כרגע בסוף.
בודדים מהקרובים שלי יודעים מה עובר עליי אבל לא באמת מבינים וזה מה שמקשה עליי לשתף ולדבר.
קשה לי מאוד לשתף את מה שעובר על ליבי כי אני יןדעת שזה מכאיב לקרןבים שלי.
כשאני בכיתי את נשמתי שאמרו לי בהתחלה לסיים את ההיריון - אמא שלי וחמתי לא הפסיקו לבכות יחד איתי. זה הדבר האחרון שרציתי להכאיב לעוד אנשים.
בכל מקרה קמתי היום יותר מחוזקת נפשית לפחות עד ליום חמישי שהכל מידי שמיים.
עם זאת, עולות בי מחשבות חדשות- שמא הכל יהיה תקין ולא יהיו עוד בעיות איזו מן אמא אני להביא ילד לעולם שחסר לו כליה ויש לו עקמת בגב?
כמובן שבמידה והחומרה קלה ותהיה החלטה להשאיר את ההיריון...
אני לא מפסיקה להתייסר, מה אני עושה בכלל?
אני חושבת על עצמי שהעיקר שיהיה לי ילד או שאני דואגת לילד שיהיו לו חיים טובים?
אןלי אני מגזימה... וברור שנעשה אלף
בדיקות עד הלידה אם בכלל כדי לוודא שהילד יהיה בסדר.
אבל עדיין... ככ הרבה מחשבות, ערעורים, בלבולים.
אגב קראתי שהמקרה שלי קורה אחד ל15,000.
בחרו אותי מלמעלה לעבור את הגיהינום הזה. לא מצליחה להבין וכנראה שלעולם לא אבין.. אני רק בת 28, שנתיים בתהליך הפוריות...
לא יכולה להסביר כמה כואב לעבור את כל הדבר הזה. הלוואי ואזכה יום מן הימים להיות אמא. אני לא אוותר על החלום הזה.

תודה לכן בנות יקרות על כל התגובות המחממות, באמת שאין מילים להסביר כמה אתן עוזרות לי.
לגבי הנ.בחמניה
לקח לי זמן להרים את עצמי. הרשתי לעצמי לשקוע באבל, לקחתי פסק זמן מהעבודה ומהחיים.. י
שבתי בבית בחצר, בשמש, קראתי ספרים, בכיתי, לבשתי רק בגדים כהים ולא הלכתי למסיבות שהיו באותה תקופה, לא לאירועי ברית וכד' ולא למפגשים משפחתיים
ממש התנתקתי. זה מה שעשה לי טוב.

אחרי חודשיים שלושה קמתי והתחלתי לשתף חברות במה שעברתי, זה עזר לי מאוד התמיכה שלהן
ולאט לאט חזרתי לחיים

לגבי אם לנסות שוב ומתי, זה תלוי במס' גורמים: האם יש בעיה גנטית כלשהי? האם צריך התערבות רפואית? אם לא אין סיבה לא לנסות שוב.

אצלנו ניסיתי ונקלטתי כמעט מיד, רק שלצערי גם ההריון הזה לא הסתיים בטוב.
אחרי זה היינו צריכים פסק זמן.. לקח לנו כמה שנים עד שהחלטנו לנסות שוב. (וב"ה היא בת 4 היום)
היינו זקוקים להפסקה.. למרות שהרופאים טענו אין סיבה למנוע
ואת בתפילותי. ושוב, כאן אם את צריכה חמניה
מהירות זה דבר יחסי.באפל
וזה אובדן.
ואובדן קשה ( לי לפחות).

בדיוק עשיתי חישוב אתמול שעברו כמעט שנתיים.
אנחנו נתנו לה שם.
וכתבתי פה בפורום, המון יחסית.
אנחנו עשינו בדיקות גנטיות במשך 11 חודשים.

ואם זה מנחם באיזושהי דרך
יש לי קטנה חדשה בת 3 חודשים.

זה השכיח ממני את אליה?
לא.

דבר כזה, לא נראה לי יכול להישכח בקלות.
צריך לעכל את זה, לכאוב את זה, ואז לנסות ולהתרומם מזה.
זה פוגש אותי בעוד מקומות. לפעמים בצורה כואבת , לפעמים פחות. לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב.

מקווהשתהיה לך תשובה עוד יומיים כדי שההמתנה תסתיים.
את גיבורה וזו לא מילה ריקה.
זה אומץ ומסוגלות בלתי יאמנים

אם הייתי יודעת מי את ואיפה את,
הייתי שולחת לך את ה5 דק המתוקות
שכוללות סופלה, שוקו וגלידה.

אבל קבלי את זה וירטואלית..





מה אומר... אמרו כולן דברים חכמים וחשובים.ציפי כהן
אני רק אסכם בקצרה דברים שכבר נאמרו, ובעיניי הם סופר חשובים לתהליך הקשה שאת עוברת .

1. לא להישאר לבד. לא להישאר לבד. לספר ולדבר. ואם מי מקרובייך לא יכול להכיל את הקושי שלך- ללכת לאשת מקצוע. שתוכל להכיל אותך על כל התלבטויותייך ורגשותייך וסערותייך הרגשיות. יש מי שיכיל את כל זה.

2. "מישהו להתלבט איתו" (כמו "מישהו לרוץ איתו...")
טוב שפנית למכון פוע"ה. כדאי לדבר ולהתייעץ עם גורם חיצוני. אם את מרגישה טוב עם ההתייעצות איתם- המשיכי.

3. לנפש לוקח זמן להתאושש. וזה יקח זמן. בבקשה אל תמהרי. תני לעצמך להיות בכאב, למרות שזה קשה מאוד מאוד.
לאט לאט את תצליחי. את תקומי ותחיי ותעברי את.המשבר הקשה.
אך קחי נשימה, זה לוקח זמן. כל אחת והזמן שלה. אבל ודאי לא מיד אחרי שזה קרה.

קחי זמן,
דברי עם אנשים סביבך
ואם את חשה שוקעת ללא כתובת לפנות אליה- פני לאשת מקצוע.


ולגבי סיפורים אישיים,מה אומר ומה אדבר.
עברתי הפסקת הריון,
הייתי צריכה להזריק לעובר שלי חומר לליבו ואחר כך ילדתי אותו בלידה שקטה.
זה היה כאב קשה מנשוא.
עברתי מאז מסע ארוך כדי להצליח להתאבל, להצליח להיפרד, להצליח לדבר על מה שכואב לי, להצליח להבין מה עובר עלי, להצליח להיעזר, להצליח לחיות בשמחה.

כיום אני חיה בשמחה, באהבה, נולדה לי בת אחרי ההריון ההוא, ואני מטפלת רגשית גם בנשים שעברו אובדן הריון (ולא רק).
אז אם משתקמים מזה?
בודאי שאפשר.
בוודאי שזה יעבור.
הזמן יעבור, וכך גם מה שאת עוברת יעבור. מצבך הרגשי והגופני ישתנה ואני מניחה שעם הזמן תחושי לאט לאט טוב יותר. אני מקווה ומתפללת שכך.
הזמן יעבור, השאלה היא מה תעשי בתוכו.
הרבה תלוי במה שתעשי עם עצמך בתוך זה, כמה תהיי קשובה לעצמך וכמה תאפשרי לאחרים להיות לצידך ולעזור לך בתוך התהליך.
אל תישארי לבד.
את לא צריכה להחליט לבדגיל העצה
ראשית- עם כליה אחת אפשר לחיות מצויין.
לגבי השאר- אני לא יודעת.
לכי למקום עם גב חזק, כמו מכון םועה. הם ינחו אותך מה לברר. איזה בדיקות בדיוק. וינחו אותך בדיוק.
בסופו של דבר זה הניסיון שלכם. קשה. קשה ולא פשוט.
ודבר נוסף- הרופאים יתמיד ימליצו להוציא כדי שלא תתבעי אותם אחכ.
מניסיון במשפחה הקרובה מאד- אמרו להוציא עובר בשבוע 32 כי לפי כל הבדיקות הוא יהיה עם פגיעה מוחית. רק כשההורים שאלו- נתקלתם במצב כזה ונולד ילד בריא? אמרו שכן. ההורים החליטו ללדת ובה הילד בריא.
מצד שני- באותו מצב יש שנולדו עם פגיעה.
תעמדו בקשר עם מכון פועה.
התחלתי להתייעץ עם מכון פועהאנונימי (פותח)
תודה על העצה, הרוב הגדול פה ייעץ לי לדבר איתם.
סיכמתי איתם שברגע שיהין לי את כל התוצאות אני אפנה אליהם לבירור לעומק..
נקווה לטוב, עוד קצת זמן לתוצאות...
אהובה ויקרה!!shiran30005
אני עוקבת אחרי הפוסטים שלך כבר מההתחלה, ועכשיו הרגשתי צורך להגיב. קודם כל חיבוק ענקקק, את עוברת דברים לא פשוטים, את ממש לביאה אמיתית!
אצלי בהריון הראשון לא עשינו סקירת מערכות ( ברוב טיפשות) ולאט לאט הבנו שיש בעיה לעובר, הפלה לא הסכמנו לבצע, כבר הגעתי לשבוע 32. חודש שלם הייתי מאושפזת במחלקה להריון בסיכון, שיחררו הביתה בתחילת תשיעי ולמחרת חזרתי לביה"ח עקב חוסר תנועות. הדופק פסק. העוברית נפטרה, עברתי לידה שקטה טראומטית מאוד! הייתי בטוחה שזהו החיים פה נעצרו. איך כולם מחייכים, איך השמש זורחת, איך איך קמים? לקח לי אומנם קצת זמן להתאושש אבל ב"ה חזרתי לעצמי עד כמה שיכלתי, אחרי הלידה התברר שלתינוקת היו מומים רבים ככה במראה חיצוני, וטוב שככה היא נפטרה לבד בלי כל התערבות שלנו, ה' עשה חסד איתנו שלקח לנו אותה לפני שנולדה ולא ח"ו בגיל 3-4 שאז יותר קשה לאבד ילד. אז לא האמנתי שאני יצא מזה שפויה, אבל החיים חזקים יותר מהמוות והתגברנו על זה. לפעמים אני נזכרת ובוכה , אבל הכל בסדר ממשיכה בחיים . לאחר מכן לקח לי שנה להכנס להריון! ב"ה נולדו לי 2 בנים מתוקים ומאז אני עוברת 7 הפלות רצופות. אחרי כל הפלה אני אומרת לעצמי אם יהיה עוד אחד אני לא רוצה לחיות, אני יהיה בדיכאון, אני ישבר, יתמוטט וכו', אבל לא יש באמת שבר גדול אבל לאט לאט אנחנו קמים וממשיכים בחיים. ככה ה' ברא אותנו שנצליח לשכוח ולו במעט כדי שנמשיך לעבוד אותו ולהתחזק באמונה!

שולחת לך המון כוחות וחיזוקים מרחוק, אגב, התפללתי עלייך ביום כיפור בתפילת נעילה! ❤
מדהימהאנונימי (4)אחרונה
שירן ריגשת אותי.. ה' ימלא חסרונכן חיבוק לכולן
מחשבות קשותאנונימי (פותח)

ילדתי את הבן המת שלי השבוע

אני במחשבות נוראיות

הוא היה כזה מתוק ושלם ותינוק אמיתי שהרגשתי פתאום שעשיתי טעות ואולי לא הייתי צריכה לעשות שום דבר ופשוט לחכות.

אני יודעת שמציאותית זה לא משנה כי הוא היה מת ברחם בהמשך או יותר גרוע- נולד חי סובל ומת אחרי שבועות/חודשים.

אבל משהו בזה שאני עשיתי משהו אקטיבי ובגללו התינוק שלי מת פשוט הורג אותי מבפנים

אני חושבת עליו בלי הפסקה, הוא כבר לא איזה עובר עלום, היו לו פנים מתוקות ושקטות והחזקתי אותו ואני כועסת נורא שלא יכולתי להמשיך להחזיק

פתאום אני מבינה את כל הסיפורים הקריפיים האלו על אמהות שלא הצליחו לשחרר ועשו כל מיני דברים הזויים

אני פשוט מרגישה שהיה לי ילד. ונשבר לי הלב נשבר ואני לא יכולה להסביר את זה באמת לאף אחד

זה ממש מובןoo

המחשבות

והכעס

זה אובדן

אולי אפילו כפול

על שהוא איננו

ועל שהיית צריכה לבחור בזה

תני לעצמך את הזמן להתאבל לכעוס ולחשוב

חיבוק גדולמתיכון ועד מעון

המחשבות שלך מובנות מאוד.

ממליצה ממש ללכת לעיבוד של החוויה, יכול מאוד לעזור

כמה כאב אין מיליםאנונימי (3)

לא נתפס.. זה אבל גדול מאד

ה' ירפא את השבר הגדול הזה

איזה אובדן עצוםכל היופי

צער ענק.

לבי איתך.

כן, היה לך ילד.

ואת עשית את הבחירה הנכונה בשבילו כאמא, את מה שיכולת לעשות בשבילו - גידלת אותו אצלך בבטן וכשהבנת שהוא יסבול עשית מה שאת יכולה בשביל שלא יסבול, אפילו ש*לך* זה יצר תחושה קשה מאוד.

❤️🫂

אני לא מכירה אותך אבל עם דמעות בעיניים, בטח שנשבר לך הלב.

איבדת ילד. זה נורא.

כן חושבת שכדאי לשתף מישהו גם מחוץ לפורום בעולם האמיתי.

לבכות ביחד, לקבל חיבוק. הבדידות מקשה על זה עוד יותר.

תודה על המיליםאנונימי (פותח)

אני משתפת אבל אני מרגישה שאנשים לא מצליחים להבין את זה. את זה שזה היה ילד שלי ולא רק חלום. שזה שהוא נולד מת לא משנה את החוויה שלי שאיבדתי אותו ממש. מרגישה שאנשים יותר רואים את הכאב של אובדן ההריון. והחלום שהתנפץ אבל מתייחסים לזה כמו עובר, הכי הרבה אל מערכת היחסים שהיתה בינינו כשהוא היה עובר וההיקשרות אליו והפרידה מהחלום

אבל אני אבל עליו ממש. על הגוף הקטן שנלקח ממני. על הפנים שהבטתי בהם. על זה שרציתי להחזיק אותו עוד ועוד ועוד ולא היה אפשר

על זה שהוא ממש היה. אבל בו זמנית גם לא.

ולכן האשמה. כי הוא היה כל כך תינוק ולא עובר בדקה הזאת שהחזקתי אותו, שרק אז הבנתי שהפסקתי לו את החיים באופן יזום.

וברור שזה בשביל שלא יסבול. וברור שהיה קשה יותר אם היה נולד לתוך סבל ואת אחרי שסבל. וכנראה שאז הייתי יותר מאשימה את עצמי. אבל עדיין. אני חתמתי על מסמך ששם קץ לחייו. והייתי שם כשזה קרה. ובחרתי בזה.

וזה לא נותן לי מנוח.

תודה גם לשאר המגיבות היקרות על התגובה זה עוזר לי לפרוק את זה ולשמוע הד בצד השני.

וברור שאלך גם לטיפול ועיבוד בשלב מסויים.

אני אגיד רק לגבי תגובה של אנשיםכל היופיאחרונה

להרבה אנשים קשה להיות ליד הצער.

אז הם ינסו לברוח ממנו (נגיד להעביר נושא או להתחמק ממך), או לעבור למישור שיותר קל להם להתמודד, למשל לתת עצות או לעזור פיזית, או להקטין אותו, כמו להגיד "לפחות יש לך (זוגיות, ילדים, את בריאה" וכו') או להגיד שזה לא היה תינוק אלא רק אובדן של חלום.

וזו הדרך שלהם להתמודד.

את נשארת עם הצער הגדול שלך וזה לא פשוט.

כי חלק מהאבל ומההתמודדות איתו היא להכיר בו ולהרגיש אותו, ולא שיבטלו אותו או יקטינו אותו.

ואני מבינה את רגשות האשמה, ואני לא יודעת אם מה שאני אומרת עוזר.

אבל את עשית באמת באמת את מה שהיה נכון בשבילו.

הוא עבר את המסע הזה כאן בעולם מסיבה מסוימת, הנשמה שלו הייתה טהורה והייתה כנראה צריכה רק לחלוף פה בעולם כך.

תחשבי אחרת, אם הוא היה נולד וסובל, גם היית מרגישה רגשות אשמה. נכון?

האימהות מולידה איתה בור של רגשות אשמה... וזה טבעי ומעיד בעיקר על הלב הטוב שלך והרצון שלך להיות האמא הכי טובה בשבילו.

וזה מה שעשית, למרות שקשה לך להרגיש את זה.

שולחת לך חיבוק מרחוק.

במה קורה?אנונימי (פותח)

בנות הסיפור שלי כואב ממשש...

התחתנתי לפני שלוש שנים..

ניסינו בערך חצי שנה להיכנס להריון ולי כאב ממש הלכתי לרופא היא אמרה שיש מחיצה ברחם בנרתיק משהו גדול קיצר עברתי חמש היסטרוסקופיות להסיר אותה ונכנסתי להריון ישר אחרי הפלה שבוע שש הפלה עברתי פעמיים ציטוטק ואז חיכינו שבעה חודשים להיכנס להריון נכנסתי והפלה שבוע שמונה וזה הלך יותר קשה להוציא כי נשאר שאריות והייתי צריכה לעבור גרידה..

חיכינו חודש ובה התבשרנו על הריון..

כול הבדיקות תקינות הכל טוב עוד בדיקה שראינו דופק ועוד אחת קיצר הגענו לבדיקה שבוע עשרים נכנסו לרופאה אין דופק..

בנות עברתי לידה ןגרידה ואיפילו לראות אותה לא יכולתי כי התינוקת יצאה מעוכה כולה..

אני פחות משבוע אחרי ואני שבורה ומפורקת ...

אשכרה יש לי שלושה ילדים אבל הם לא פה..

💗💗💗שימושית

אין לי מילים לנחם, אבל אני יכולה להיות איתך בכאב האינסופי

אז תדעי שאיפהשהוא בארץ יש אישה שמרגישה אותך ומתפללת עלייך לטוב מתוק ומואר וללב מנוחם.

💗💗💗💗💗💗

אוי יקרהכל היופי

איזה כואב זה 🫂🫂

בטח שאת שבורה ומפורקת.

זה כואב כל כך ❤️

תראי אם יש מישהי במציאות שאת יכולה לשתף אותה, זה טיפה מקל כשאת לא סוחבת את זה לבד בלב.

אוי איזה כאבאנונימי (3)אחרונה

אין לי מילים כמה זה כואב

שולחת לך חיבוק ותפילה שתזכי לידיים מלאות בקרוב

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לכאוב

ותשתמשי בכל מה שאת יכולה לקבל כוח

זה באמת מרסק ושובר וכל כך לא הוגן

הפסקת הריון- עובר פגועאנונימית בהו"ל

הלב שלי גמור

אני בשבוע 20

לעובר שלי גילו במי שפיר טריזומיה 18

שזה או תמותה ברחם או כמה חודשים של סבל מחוץ לרחם ואז מוות

לא רואה שאלה בכלל בקשר להמשך הריון אבל כואב לי מאוד שאני צריכה לבצע את זה בעצמי (אומרת לעצמי שזה למנוע ממנו את הסבל וזה בשבילו הדבר הכי נכון)

הרופאה אמרה לי שהפרוצודרה היא גרידה בלי אופציה אחרת.

חושבת לבצע את הגרידה בשבוע 22 כדי לקבל חופשת לידה ולהשתקם נפשית מהאירוע המטלטל הזה.

מישהי כאן ביצעה גרידה בשלב כזה מאוחר?

הרופאה אמרה לי שאין סיכון גדול יותר בין 20 ל22 וזה פחות משנה (בכל מקרה זה לא יהיה לפני 20+4)

אשמח לכל תובנה שהיא אם יש כאן כאלו שעברו דבר דומה

אין לי עצה או משהו, אבל חיבוק ושה' ישלח לך נחמהשימושית

ואור מהר מהר

חיבוק❤️ קשה ממשנעמי28

חיבוק גדול, זה סבל כל כך גדולאנונימי (2)

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

כן זה מה שהעוסית בבית חולים אמרה ליאנונימית בהו"ל

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

תבררי בבית חולים, רופאים בקופה לא מביניםאנונימי (2)

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

מצטערת לשמוע על החוויה שלךאנונימית בהו"ל

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

אני עברתי גרידה בשבוע 19 )גם הפסקת הריון(אנונימי (3)

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

כותבת לך גם כאןאפונה

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

אבל המתה זה לא תהליך של חסד לעובר?אנונימי (4)

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

כןאפונה

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

סליחה שחופרת אבל יש לי עוד שאלהאנונימי (4)

לגבי הילדים שבבית

הגדול בן חמש וחכם מאוד

מה לספר לו? הוא לא יודע בכלל על ההריון אבל זה מאוד מוזר כי אני ממש גדולה והוא לא שואל, אני מרגישה שהוא יודע באיזה שהוא רובד ופשוט מבין שהוא לא אמור לדעת אז לא שואל

לא יודעת מה לספר לו בעלי חושב שממש לא לספר לו על זה ויותר להגיד משהו מרגיע שאני הולכת לרופא כדי שיעזור לי בבטן ואני חושבת שאולי זה לא מספיק בשביל החכם והרגיש שלי. וצריך מענה יותר רציני שיבין את הימים שאחרי .

אנחנו סיפרנו, אבל אצלנו ידעו על ההריון..אנונימי (3)

אני לא חושבת שכדאי לספר אם הוא לא יודע על ההריון בכלל..

לשמור באיזה מקום על התמימות שלו...

אפשר אולי להגיד שכאב לך והלכת לרופא שיבדוק ואמר שצריך להשאר להשגחה/ לנוח... משהו מהסגנון...

אני לא סיפרתי (בגיל קטן יותר)אנונימי (2)

הילד לא היה מודע ולא רציתי להרוס לו את התמימות

מה שכן חשוב להבהיר לו בדרך כלשהי שאין לך מחלה קשה חלילה, כי יש ילדים שמפחדים שאמא שלהם עומדת למות

את יכולה לספר לואפונה

שהתחיל בגוף שלך היריון, אבל בהיריון לא התפתח לתינוק, או לתינוק בריא - כמו שלא כל פרח על העץ הופך לפרי...

אז הרופאים יעזרו לך לסיים את ההיריון.

גם אצלנו לא סיפרנו על ההיריון, והעו"סית המליצה לספר באופן הזה (להרחיק, לא לדבר על תינוק).

בדיעבד אני מצטערת שסיפרתי ככה, אבל הילדים שלי היו גדולים יותר.

חייבת להוסיף שהשתתפתי בקבוצה לנשים לאחר לידה שקטה, היו שם שתי נשים שלא סיפרו לילדים שלהן בכלל ושתיהן היו במצב ממש לא טוב.

את בטוחה שזה קשור?אנונימי (2)

כלומר לא לספר מיד

אני לא מסתירה שעברתי הפלות (זה באמת עושה לא טוב)

אבל לא סיפרתי מיד, צריך המון כוח כדי לספר לילדים קרוב לתאריך, ובד"כ אין את הכוח הזה. כשהייתי צריכה לספר לחברות כי שיתפתי על הריון זה היה לי נורא ואיום ברמות בלתי נסבלות, אז לספר לילד שצריך אמא מוחזקת נשמע לי יותר גרוע

כך שמוזר לי אם זה קשור

יש כ"כ הרבה גורמיםמתיכון ועד מעון

שיכולים לגרום לאשה להרגיש גרוע אחרי לידה שקטה, אני לא יודעת אם זה בהכרח קשור

גם אני לא יודעתאפונה

רק יכולה לספר שהיינו 7 נשים בקבוצה,

ורובנו היינו בשלבים כאלה ואחרים של התאוששות.

היו 2 נשים שממ שהיו בשפל עמוק ולאורך הזמן (כמה שבועות) לא היתה שם תנועה של החלמה... לפחות מבחוץ.

שתיהן היו חרדיות ושתיהן לא סיפרו לילדים על ההיריון. אחת מהן עברה לידה שקטה בשבוע 22, וסיפרה לילדים שעברה איזה ניתוח בבטן וצריכה לנוח. השניה בשבוע 40! יצאה ללידה בלילה עם עובר חי וילדה תינוק מת. חזרה הביתה למחרת והמשיכה כרגיל לא סיפרה לילדים כלום.

שתיהן הופתעו לשמוע משאר הקבוצה שדיברו עם הילדים וסיפרו להם. הראשונה התבשלה עפ זה קצת ואחרי כחודש וחצי החליטה לשתף את הילדים, ולפחות בעיני אחר כך חל מפנה והיא התחילה להשתפר.

השניה לא סיפרה וכשנפרדנו היא עדיין היתה כבויה מאד, תפקדה על אוטומט בבית ובעבודה, והיה ברור שהיא לא בטוב בכלל.

לצערי אני מכירה נשים נוספות שהעובר שלהן מת בסוף ההיריון/בלידה, כולל מהקבוצה ההיא. זה נורא! אבל זה לא תמיד ככה ונשים כן משתקמות. לי ברור שהחוסר יכולת להתאבל בבית מפריע להתאוששות.

לי עברה שנה וחצי ולא החלמתי באמתאנונימי (2)

אבל אין קשר לזה שלא סיפרתי, כי אולי לא סיפרתי לילד אבל אני גם לא מסתירה לרגע, התאבלתי המון בבית וגם אמרתי לו אחרי זמן משהו כללי, כשהייתי מסוגלת לדבר על זה, וכל הסביבה יודעת גם.

הסתרה זה גרוע, אבל לא חייבים להסתיר מילד בן 5 שום דבר כדי לא לספר לו, בשלב כזה שלא ממש רואים (שבוע 40 זה מוגזם)

אולי אצלן הן ממש הסתירו וזה גובה כוחות, אבל ממש יש הבדל אם הילד קטן או לא. וגם, יש הבדל בין להסתיר לבין לא לשתף, או לשתף רק בזמן שאת מסוגלת ולא חובה מיד כשאין כוח

וכמובן כן להתאבל בבית, זה ברור שקריטי

(אצלי לא התאוששתי כי זו הפלה שלישית, מתוך 4 הריונות, כלומר רק אחד שרד, וגם אחרי שבוע סוף קיוויתי שיש לי איך לעצור את ההפלות וגיליתי שזה לא עובד וכמה מסירות נפש שאני אעשה לא יעזור כי יכול להיות שהעובר לא בריא, וזה די כיבה לי את התקווה שפעם יהיה טוב וכשאין תקווה אי אפשר להתאושש)

שימושית

מתפללת בשבילך לכוחות, לנחמה ולטוב מתוק ומואר

אמן!אנונימי (2)

זו הבעיה שאני צריכה טיפולים בשביל זה, ומתה מפחד להתחיל

(וגם רצוי שאעשה דיאטה שגם זה דבר שאני לא באמת מסוגלת אחרי מה שעברתי)

וגם לא יודעת מה לעשות אם יצליח יצא חיובי, כי עד עכשיו היו לי דימומים משבוע מוקדם ממש (האחרון התחיל משבוע 5!) והרופאים לא עושים עם זה כלום, מבחינתם שיגמר בהפלה ואני לא מסוגלת לעבור עוד הפלה, הגוף והנפש כבר הרוסים מזה

חיבוק ענק יקרהאפונה

את צריכה להחלים מהרבה יותר מאשר לידה שקטה...

זה באמת ניפוץ של דרך ארוכה ואובדן נוסף בשרשרת של אובדנים, יחד עם חרדה מההמשך.

זה חתיכת דבר ובהחלט דורש עיבוד רציני בשביל לשמור על הנפש שלך❤️‍🩹

הלוואי שתמצאי שליחים טובים בדרך...

האמת שהתייאשתיאנונימי (2)

ניסיתי את כל סוגי הטיפולים הידועים לי בשנה וחצי הזאת, הרמתי ידיים אחרי שכלום לא עזר

וואו יקרהאנונימי (4)

מנסה להבין, ניסית טיפולים של הפרייה? הרופאים יודעים מה הבעיה? אצל מי את מטופלת? נשמע סיפור קשוח מאוד. אני רק מנסה להבין אם את בידיים טובות מבחינה רפואית

התכוונתי לטיפולים נפשיים,לעזור לעצמיאנונימי (2)

על טיפולי פוריות כתבתי בהודעה אחרת (וכן, מדובר על הפחות שהגיעו אחרי שנות ציפייה, לא הריונות שהגיעו בקלות)

מדובר בכמה בעיות, חלק הרופאים יודעים וחלק לא ברור, בכל אופן לא יודעים מה אפשר לעשות שלא יחזור (וגם הרופאים לא ממש משתפים פעולה עם דברים כמו מנוחה מרובה שחד משמעית קריטית אצלי)

זה באמת יכול להיותאפונה

דרך ארוכה מאד.

יש לי איזו מחשבה שאולי תוכל לתת לך כיוון

אם תרצי ויתאים לך, מתי שיתאים לך, מוזמנת באישי...

תודהאנונימי (2)

מתלבטת אם אני מסוגלת להזדהות אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני אחשוב על זה (האמת היא שאפילו בעלי התייאש ואין לו כוח להשקיע זמן, נסיעות וכסף בשביל דברים שהוא לא מאמין שיצליחו וזו עוד בעיה)

את יכולה קצת לרמוז אפילו מה הכיוון?

הייתי מנסהאפונה

התמקדות (focusing).

צריך לראותאפונה

מה יאפשר לך או אפילו לבעלך לעשות את זה.

בייחוד אם כפי שכתבת את מאמינה שהילד יודע ולא מדבר איתך על זה...

את מצטערת שסיפרת ככהאנונימי (4)

כי זה מרחיק?

אני נוטה לספר על זה שיש לי משהו בבטן והרופא יוציא אותו ואני ארגיש טוב מעניין ההקשר בין לספר לילדים להחלמה. נראה לי שאולי הנשים שאת מתארת לא סיפרו בכלל?

כי אצלי כל החברות וכל המשפחה יודעות ורק הילדים לא.

אני חושבת שלהסביר להם איך שהעוסיות אמרו זה לא כזה מרחיק אלא דווקא שם את הכול בפרצוף תוהה אם להתמודד עם כזה כאב בגיל 5 זה נכון.

אני לא יודעת איך אהיה אחרי. ואולי זה משהו רלוונטי. אם אהיה עצובה וכבויה ליד הילדים או שאצליח שלא. כי עד עכשיו בזמן בין הבשורה ללידה אנחנו ממש משדרים לילדים שמחה ואהבה (להיפך כל היום מחבקים ומנשקים ושמחים ואומרים שהם המתנות שלנו)

אני לא שלמה עם שום דבר ומחרתיים כבר מתאשפזת.

אולי באמת נספר אחרי ולא לפני.

אני הצטערתיאפונה

כי הרגשתי בדיעבד שהיה יותר טוב אם יכולנו לדבר בחופשיות על התינוק שאיננו (הילדים גם שאלו שאלות שיצאו מתוך הנחה שיש תינוק, למרות נסיון ההרחקה, ולא יכלנו לתת להן מענה כי אז היינו מסתבכים בשקר של עצמנו).

תסתכלי מה כתבתי למתיכון ועד מעון..

את כנראה תהיי כבויה ולא מאד מוחזקת בחלק מהזמנים אחרי הלידה, ובעיני הרבה יותר פשוט כשאת בוכה והילד שואל אותך למה? לענות לו: אני עצובה בגלל התינוק... ואפשר לבכות ביחש וככה לאט לאט זה מחלחל ומתאוששים טוב יותר מאשר כשלא עוברים דרך זה.

סליחה שאני רואה רק עכשיו...מתיכון ועד מעון

עברתי הפסקת הריון בשלב דומה, אצלי זה היה הלידה ולא בגרידה...

לגבי הילד, אם הוא לא ידע על ההריון לא הייתי מספרת לו בכלל...

אני סיפרתי רק לגדולים ביותר (אצלי הגדול היה בן 18) וזה היה חוויה קשה ביותר, שהייתי מעדיפה לוותר עליה אם הייתי יכולה, אז באמת לא רואה טעם אם ילד לא יודע להכניס אותו לסרטים.

אפשר להגיד שאמא קצת חולה, זה לא נראה לי משהו חריג במיוחד...

אני נעדרתי מהבית בסך הכל ליום אחד

כשעשיתי מי שפיראפונה

כבר ידעתי שבלי קשר לתוצאות הבדיקה אנחנו הולכים להפסיק את ההיריון.

אחותי באה איתי ואחר כך הסתובבנו בקניון של עי"כ ופגשנו שם חברה שלה מפעם, אשה בת 50 פלוס.

דיברנו, והיא סיפרה שבהיריון האחרון שלה היא תגננה לספר לילדים אחרי הסקירה ואז לא זוכרת כבר אם זו היתה הפלה ספונטית או הפסקה יזומה, בכל אופן היא עברה הפלה בשבוע 18. ומאחר ולא סיפרה על ההיריון גם לא סיפרה על ההפלה ופשוט המשיכה את החיים כרגיל.

מפה לשם כשהילדים בגרו והנושא עלה, התברר לה שכל הילדים ידעו, לא בהכרח שהיתה הפלה אבל לכולם היה ברור שקרה שם משהו והיה ברור להם גם שזה סוד ואסור לדבר על זה.

אחר כך כשנחשפתי קצת לקונסטלציה משפחתית זה עוד יותר התחבר לי.

תודה על התגובהאנונימי (4)

אני חושבת באמת שכרגע לא אספר אלא אגיד משהו רפואי אבל מרגיע. אבל קודם כל היום אנסה לדבר איתו לראות מה הוא חושב ורואה ויודע. ואם בהמשך אראה שהוא בחרדה או בלבול אני אספר לו איך שהוא. אני חושבת שהוא קטן מדי מכדי לשמוע על זה. בייחוד שהעניין של ההרחקה לא חושב. שיעזור לילד רגיש וחכם כמוהו.

כשהייתי ילדהאנונימי (5)

בערך בת 8 אמא שלי עברה לידה שקטה

היא נסעה בשבת ואבא שלי חזר במוצש

וסיפר לנו שהיה תינוק והוא נפטר בבטן

נתן לנו לשאול קצת שאלות

לנו זה היה מאוד טוב

תקופה קצרה אחר כך חברה של אמא שלי פגשה אותי

ושאלה אותי אם אמא שלי ילדה כבר

אם לא היו מספרים לי הייתי ממש מתבלבלת

אבל קיבלתי את זה מאוד בהבנה

שלפעמים קורה שהתינוק נפטר בבטן

היו לי גם אחים גדולים יותר ואחות קטנה יותר

אני לא יודעת איך הם קיבלו את זה

יש לי זיכרון דומה עם חוויה שונהמתיכון ועד מעון

אמא שלי עברה לידה שקטה בחודש שמיני, הייתי בת 5 וחיכיתי מאוד לתינוק, הייתה לי רק אחות אחת שהייתה גדולה ממני.

אני זוכרת שאבא שלי הגיע בערב שהיינו במיטות ואמר שהתינוק מת, אני זוכרת שנכנסתי למיטה של אחותי ושתינו הפננו לאבא שלי את הגב התחבקנו ובכינו.

כמבוגרת אני חושבת שזה נורא מה שעשינו לאבא שלי אבל כילדה לא הייתי כנראה מסוגלת למשהו אחר

כשהייתי בערך בת 11 היה לדודה שלישימושיתאחרונה

לידה שקטה, אמא שלי סיפרה לנו, ואני חושבת שזה היה מאוד חכם- ידענו איך להתנהל עם הבני דודים שלנו וסוג של תמיכה חברתית בשביל הילדים.

אבדן הריון גרידהJoyS

היי

עברתי גרידה לאחר שהייתי בשבוע 12 והעובר נצפה באולטרסאונד בשבוע 8 ללא דופק

(נצפה עם דופק בשבוע 6…)

זה היה ההריון הראשון ומאוד התרגשנו

כמה זמן לוקח לדימום להפסיק? אני כבר 10 ימים אחרי והדימום נרגע ליום/ יומיים ואז ממשיך

היי חיבוק חזק על האבדןעל הנס

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

לי לקח ארבע שבועותעדי7אחרונה

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

גרידה שבוע 20אנונימי (פותח)

אחרי גרידה בשבוע 20 שבורה מרוסקת. איך ממשיכים מכאן? כמה ימי מחלה לקחתן?

בשורות טובות לכולן

חיבוק גדול♥️♥️ואילו פינו

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

אני רק חיבוקעדי7

איזה קשהמתיכון ועד מעוןאחרונה

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

שק הריון בלי עוברmiren301

היום בבדיקת האולטראסונד המיוחלת גיליתי שאין דופק ואין עובר, נצפה רק שק הריון ושק חלמון, אני אמורה להיות שבוע 8 כנראה שהיה ביוץ מאוחר אבל ב6/8 כבר היתה בטא חיובית מה שכנראה מעיד בהחלט על הריון לא תקין, הרופאה לא הסכימה להפנות למיון בשביל הפלה עד בדיקה חוזרת עוד כשבוע, מבאס שזה יוצא גם עם ראש השנה. צריכה להתכונן לחג ...מה הייתן עושות.

ציטוטקmiren301אחרונה

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

היי שאלה דחופהTst

עברתי יום רביעי הפלה בשאיבה

יש לי כאבים דמוי מחזור התכווצויות למטה מורגשים

דימום אין אבל יש כמו הפרשה חומה בהירה

האם מישהי חוותה האם זה תקין ?

יומים אחריי שאיבה דימום קלTst

וכאבי מחזור

האם זה בסדר ? משהי מניסיון