לפי מה שלמדתי רמבם סוף הלכות איסורי ביאה לומד את זה מהפסור לא תקרבו לגלות ערווה. אני יחפש אולי איזה רב כתב על זה

נחלקו הראשונים בתוקף איסור נגיעה. שיטת הרמב"ם כפי שמופיעה בשלוש מקומות שונים (פירוש המשנה סנהדרין ז,ד, ספר המצוות מצוה ל"ת שנג, הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א) היא שאיסור נגיעה מדאורייתא, והוא נובע מהפסוק ´לא תקרבו לגלות ערוה´ (וראה את דברי הספרא). וכך לשון הרמב"ם במשנה תורה- "כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה". יש לשים לב לשתי נקודות שונות ברמב"ם זה-

1) האיסור הוא נגיעה דרך הנאה. לאור זאת יש אחרונים שהתירו נגיעה במקרים מסוימים כאשר ברור שאין כאן דרך הנאה (כמו- נגיעה אקראית בעלייה לאוטובוס, לחיצת יד כאשר כבר הושיטו לך את היד והאדם שמושיט את היד יפגע, ועוד).
2) הרמב"ם מסביר שהאיסור הוא קרבה לערוה. האיסור איננו נובע מקרבה לפנויה אלא משום שנידה היא אחת מהעריות. בימינו ישנה גזירת קדמונים שנשים פנויות לא יטבלו, ולכן פנויות בימינו הן בחזקת נידות. בעקבות כך מהתורה יש איסור של נגיעה, ולא מדובר על גזירה, וודאי לא גזירה לגזירה.
הרמב"ן (השגות על ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שנג) חולק על הרמב"ם וסובר שהאיסור של נגיעה הוא מדרבנן. כך גם כותב רש"י על הגמרא בשבת (דף יג,א ד"ה גילוי עריות)- "ושאר קורבה אפילו קירוב בשר- מדרבנן". הבנת ראשונים אלו היא לפי דברי ר´ פדת (-אמורא) שמופיע בגמרא בשבת ובגמרא בעבודה זרה בדף יז,א (תוס´ במסכת ע"ז מבין שלפי ר´ פדת אין כלל איסור אפילו מדרבנן).
השולחן ערוך פוסק להלכה כשיטת הרמב"ם שהאיסור הוא מדאורייתא וכך גם עולה מהנושאי כלים (אבן העזר סימן כ סעיף א).

שתי שיטות אלו הן שתי השיטות המרכזיות בראשונים. בדברי הרמב"ם הזכרתי בקצרה שהוא סובר שהנגיעה שנאסרה הינה נגיעה דרך חיבה. וודאי שקשה להגדיר מהי נגיעה דרך חיבה ומהי אינה, אך ישנם מספר מקרים שהקלו האחרונים בעקבות הבנה זו. כדי להדגים את הדבר אני אביא תשובה קצת חריגה שבה הקלו בעקבות דברי הרמב"ם: בשו"ת חוות יאיר (סימן קפב) מסופר על אדם שהיה צריך לעבור בין ארצות שונות באירופה, והמוכס לא האמין לו ששתי הנשים שהולכות עמו הן בתו ואשתו. המוכס אמר לו שהוא יאמין לדבריו רק אם הוא ינשק את אשתו. הבעיה הייתה שאשתו באותו זמן הייתה נידה, ולכן הוא שאל האם במקרה זה מותר לו לנשקה. החוות יאיר ענה שמותר, משום שהאיסור לפי הרמב"ם הוא רק דרך חיבה. במקרה זה ודאי שאין דרך חיבה, אלא מטרת הנשיקה היא כדי לעבור את המוכס.
הבנה זו ברמב"ם היא גם יסוד ההיתר של רופא לבדוק נשים ולמדוד את הדופק שלהם. כאשר האחרונים אומרים שרופא טרוד בעבודתו ולכן אין איסור (שו"ת אגרות משה יו"ד חלק ג סימן נד. שו"ת אגרות משה חלק א סימן לג). לא נאריך יותר בנושא זה מפני שדנו בו הרבה אחרונים, אך את יסוד הדברים כתבנו (לעיון נוסף ראה בשו"ת בני בנים ח"א סימן לז. שו"ת אגרות משה יו"ד חלק א סימן צ. שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו. שו"ת אגרות משה חלק ב סימן יד).
אני מקווה ששרד/ת את התשובה עד כה והמקורות לא הפחידו יותר מדי. ציטטתי את מקורות אלו בגלל שתי סיבות- מטרת השאלה הייתה רצון לברר את הנושא מתוך סקרנות אז אני מניח שיש רצון להכיר את המקורות. הסיבה השנייה היא החלק השני של התשובה וזה השאלה מה זה משנה האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן.
הרחבתי בשיטת הרמב"ם וזה כדי להראות שלמרות שהרמב"ם הוא זה שסובר שהאיסור הוא מהתורה הרי שבמקרים רבים דווקא לאור שיטתו ניתן להקל. לעומת זאת במקרים אלו לא ברור כלל שלפי הרמב"ן מותר להקל למרות שהאיסור "רק" מדרבנן. השאלה מהו מקור האיסור אינה גוררת בהכרח חומרא או קולא לגבי גדרי האיסור. יתכן כי הרמב"ן הבין שיש איסור מדרבנן של נגיעה שאינו תלוי כלל בסוג הנגיעה ובעקבות כך לא ניתן לחלק בין מקרים שונים.
נקודה נוספת שאני רוצה לגעת בה היא מה זה משנה אם האיסור הוא "רק" מדרבנן. הלכות רבות שאנו שומרים מקורם מדרבנן בלבד ואף אחד לא חושב להקל בהם. איסורי מוקצה בשבת, טלטול ברחוב במקום שאין עירוב, כשרות מקוואות (מקווה ממי גשמים או ממים שאובים) והרבה מהלכות נידה הינם מדרבנן בימינו. הלכות אלו קיבלו גדרים בפני עצמם ואנחנו מתייחסים אליהם כאיסורים שעומדים בפני עצמם למרות שמקורם מתקנות וגזרות חכמים. משמעות התורה שבעל פה היא סמכות חכמים לתקן תקנות ומרגע שזה נקבע כמצווה הרי יש לכך אישור ממרומים. דיונים רבים בהלכה נסובים סביב תוקפם של דברי חכמים וברור שזה נשען על דברי התורה של "לא תסור" ו"עשית ככל אשר יורוך". דרך פסיקת ההלכה תלויה בבני אדם, כאשר ה´ נותן לכך תוקף לאחר מכן (בדיוק כמו בקידוש המועדות והחודשים). נושא זה הינו נרחב מאוד וניסיתי רק לזרוק מספר נקודות לחשיבה בנושא.
אני מאוד מקווה שהתשובה עזרה ולא בלבלה, ואת/ה מזומן לפנות שוב (או למייל שלי) אם נשארו נקודות נוספות שאינם ברורות או שעלו שאלות נוספות.
רק טוב,
אוהד.
ohad_fix@hotmail.com

איסור נגיעה בפנויה לדעת הגמ´ ׁ(שבת יג ע"ב), רמב"ם (איסורי ביאה פכ"ד):
"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו´´ ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה" (הי"ד החזקה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ה הלכה א´´).
ועיין עוד שאפילו בלא חיבה לדעת הרמב"ם יש איסור של תורה (עיין שו"ע אבה"ע סי´ כ), אמנם הרמב"ן חולק וסובר שהאיסור בלא חיבה הוא רק מדרבנן. השו"ע לא התיר לבעל אפילו לבדוק דופק של אשתו החולה. משמע מכאן שאפילו במקום חולי לא הקל מכיוון שלדעתו נגיעה ללא חיבה היא דאורייתא כדעת הרמב"ם שלוקים על כל קירבה.
כשיטת הרמב"ם שאיסור נגיעה מהתורה,כתבו:
סמ"ג, חינוך, טור, לבוש, מאירי, ראב"ד בתו"כ, ריטבא, רן, רבינו יונה באגרת התשובה יום ב, ועוד ראשונים ואחרונים.
עד כאן דנו על נגיעה בלא חיבה, כפי שיש לפעמים נתינת יד לשלום אולם נגיעה כשהיא באה בין חברים ולא כעבודה וכדו´, היא נגיעה של חיבה שבה הכל מודים שאסורה ולרוב הפסוקים האיסור של תורה.

כשהעולם מתחיל לשמור נגיעה

 

באופן כללי יש באתר מילה טובה מאמרים על כמעט כל הנושאים.

@חברים מקשיביםברים

מדהים!