זה הוא איתי.(60)

יש לו ב"ה אישה- דקלה(61), חמישה ילדים ותשעה נכדים.

הוא, אישתו ובתו הקטנה(16) מתגוררים ביישוב מעלה אדומים שליד ירושלים.

איתי עובד כעת בניהול המכולת השכונתית וכשיפרוש הוא מתכנן לפתח גינת ירק משלו בחצר ביתו.

אולי מהעגבניות והפלפלים שיגדל שם, תוכל דקלה להכין לו את השקשוקה האהובה עליו כל כך.

יש לו גם תפקיד בבית הכנסת המרכזי כמובן. מדי יום ביומו (כאשר עולים לפחות שני כוהנים לדוכן) הוא מכריז בקול רם וברור: "כוהנים".

במיוחד הוא אוהב את נכדו ינון, בן העשר, שאוהב לשבת על ברכי הסב ולהפליג ביחד איתו במרחבי ים הדמיון.

ברגעים כאלו, כמו גם ישיבה על הספסל הפונה מערבה בשעת השקיעה עם זוגתו, מסבים לו אושר ושלווה.

דבר אחד איתי אינו סובל. בלגן. חוסר סדר יכול להוציא אותו מכליו. הוא אינו יכול ללכת לישון כאשר החדר אינו מסודר.

למרות גילו המתקדם (כן, הוא כבר השלים עם העובדה הזו) הוא אוהב לקרוא ספרים בישיבה מזרחית, על השטיח.

אז כן, זה הוא איתי.

אני ממש יכולה לדמיין את איתי.

והרעיון מעולה, קצת רענון לפורום לא יזיק...

ננסה משהו..

קוראים לה אלמה 

ואת האמת, היא בעצמה לא ממש יודעת להציג את עצמה

היא מתחילה בשמה, אחכ עוברת לגיל שלה, 15 (איך לא) 

ואז היא נתקעת

איך היא תציג את עצמה, אם היא לוקחת מכל אחד שהיא פוגשת תכונה..?

היא בפני עצמה ילדה לא כזאת מעניינת, היא רואה מסביב דמויות וחושבת לעצמה

''מזל שאלוהים נתן מספיק לכולם, שאני לא מסתובבת עם חצאי אנשים מסביבי''

וברגעים שהיא שיש לה יותר מצב רוח

היא דואגת לענות לעצמה

"מזל שאלוהים מספיק חכם, ונתן לי מספיק מעצמי, שאני לא מסתובבת עם שברי תכונות של אנשים בתוכי"

מה היא אמורה לומר? תחביבים?

לא כזה הקטע שלה, תמיד הרעיון הזה 'תחביבים' היה נראה לה יותר מידי נדוש.

הדבר היחיד שהיא אוהבת לעשות באופן קבוע זה פשוט לחיות.

לטעום מהכל, להרגיש את עצמה.

היא אוהבת לצאת החוצה ולצייר את החולפים בדרך,

להשאיר זיכרון מתוק מכל דבר שקיים.

אבל עכשיו להפיל את זה על מי שממולה? היא פשוט אומרת- לשמוע שירים או משהו כזה..

שינחו לה

מה עכשיו? מקום מגורים?

לב עיר, מלא אוטובוסים רועשים, זיהום אויר וכל הגועל הזה

איך היא שמעה פעם? להכניס את הטבע לעיר? לשלב בינהם?

מאז שהיא שמעה את משפט הזה החדר שלה נראה כמו ג'ונגל- מלא חיים

עלים וצמחים מטפסים בכל פינה בחדר.

יש את הצמח שהיא הכי אוהבת, היא מוצאת את עצמה כל בוקר

קמה בישבלו, לנקות ממנו את האבק שהצטבר במשך הלילה

וגם אם לא הצטבר אבק, לעבור עם מטלית על עליו הגדולים.

מה שהיא הכי אוהבת בו, זה שהוא משתנה כל יום.

כשהיא עדיין חושבת על החלום שהיא חלמה באותו לילה, היא רואה איך העלים

קיבלו צורה שונה, איך הם מתחוררים בצורה מושלמת ומדיוקת

אבל עכשיו לספר את זה למי שממולה? היא פשוט אומרת את השם של העיר שלה.

שיניחו לה.

וכשהיא תגדל?

היא לא ממש רוצה לגדול.

בעולם שכל אחד רוצה לסיים צבא, לטייל בעולם, להכיר אנשים 'להתחיל חיות את החיים'

היא פשוט רוצה להכיר את עצמה יותר

להיות ילדה של העולם.

לאהוב, בלי לעשות יותר מידי טעיות.

ואת זה היא דווקא כן אומרת למי שממולה

שיבין שאין לה ממש תוכניות, אז אין לו מה לצפות ממנו יותר מידי.

וואי, זה טוב!

כתבת מעניין ממש.

וסיקרנת..

אהבתי את הרעיון, 

זה מיוחד.

מחמם את הלב..!

'להתחיל לחיות את החיים' ולא 'להתחיל חיות את החיים'

במקום טעיות- טעויות

ובשורה האחרונה:

אז אין לו מה לצפות ממנו יותר מידי.

הייתי צריכה לכתוב 

אין לו מה לצפות  ממנה יותר מידי

בטח יש עוד

זה לא נורא בכלל,

כשקראתי לא שמתי לב

וגם עכשיו

זה לא בולט.

ותשמרי לך את זה..

כתבת פשוט יפה

יוחנן

רווק בן 19 המרגיש שלעולם יישאר כזה

מאשים

הוא גבוה ושונא

ממש שונא את מאה שערים

הוא אדם אלים

ונאה

להתרועע עם רעים

לו לא יאה

הוא בודד ורעב

תמיד

מתעלל בעצמו במזיד

יוחנן

רווק מזדקן להחריד.

"בן 18 לחופה"

אבל הדמות מעניינת..
ולקחת אותה בכלל לכיוון מפתיע באופן כללי.

ואני דווקא חושבת שהשורה האחרונה מאד במקום

תודה!

כתבת יפה,

בקצרה-

ומכיל הרבה.

תיארת מדוייק

ומפתיע..

וה "רווק מזדקן" ממש מוסיף

כי פשוט, אולי

ככה הוא רואה את עצמו.

תרגיל ממש נחמד ומאתגר..

ננסה גם.

היא נסיכה.

מוקפת ביופי ופאר

לא חסר לה דבר

מבגדי מלכות

ועד ללימוזינה מהודרת

מנוף מדהים הנשקף מהחלון

ועד למיטת זהב מרופדת.

היא ילדה

פשוטה

עם לב פועם.

כמהה לחיבוק

לעוגת יומולדת עם עדשים

לשוקו חם

(ולא ממשרתים)

היא רוצה לצאת

לקטוף פרחים בשדה

להשתחרר

מהגוף הכובל

ולדעת להבחין

בין

עיקר לטפל.

(לא יצא לפי התרגיל.. לא נורא. העיקר שיצא משהו..)

קוראים לה רוני. את זה כולם יודעים. זה ברור. הרי זה לא הגיוני שאף אחד לא מכיר את הילדה שמנסה לסכסך בין כולם.

אך בתוך תוכה היא ידעה שהיא לא כזאת. היא בסך הכל מקנאת.

לאף אחד אין חיים קשים כמו שיש לה. לכולם יש חברות צמודות. לה אין. כולם רוצים להתרחק מהמוזרה. זאתי שבהפסקות משחקת כדורגל עם עצמה. שלא אוהבת בכלל לצאת לבלות. שיושבת ובולעת ספרים בזמנה הפנוי. שכל החיים שלה מתחילים ומסתכמים במוזרות.

היא נקרעת מבפנים. זה כואב לה. זה שיש לה תחביבים אחרים משל כולם לא אומר שצריך להרחיק אותה. זה שיש לה רק אמא זה לא אומר שהיא שונה. היא זוכרת היטב עוד כשאביה היה בבית. הוא היה מרגיע אותה. ואז הוא עזב. לא רצה יותר לראות אותה או את אימה. זה עדיין צורב. היא אפילו לא שאלה למה.בתוך תוכה היא ידעה שלעולם לא תוכל להיות כמו כולם. 

היא רק מבקשת אם אפשר, שבבוקר אחרי שהכל יגמר. היא לא תהיה שוב אותו הדבר.

אין לה שם. חיקוי עלוב. 

אפילו התחביבים שלה, לא שלה.

והיא מנסה "לזרום" ו"להבין" בהכל.

ודיי נגמר לי.

ממנה. מכולם.

ואני סתומה שאני כותבת על דמות כזאת.

ויש כ"כ הרבה כאלה שלפעמים באלי לצעוק, לצווח להם באוזן שיתעוררו על עצמם.

נראה לי שנאמתי בעיקר לעצמי.

סורי. חרגתי לגמרי מהקונספט, כהרגלי.

תיארת יפה,

ציורי כזה..

מסכן זאב

עצוב כזה...

ממש יפה ומכניס לאווירה

צעיר שתקן ומתבודד, איבד את חברו הטוב ומאז הפך מהאש החיה לטיפוס מרוחק וקר.
ובכן, בהתחלה, כולם דיברו על יכולתו המופלאה להכניס חיים ורגש ע"י מכחול וצבע.
אך מאז המוות המחריד, אף אחד כבר לא מדבר.
"כפיר תילחם" אמא שלו תגיד, והוא יחשוב שקל לה לדבר, הרי חלק נכבד מהחיים כבר אחריה.
והוא, צעיר בן 21 שציוריו גם הם מתים מזמן.
הוא לא יודע, שבין ארוחות שישי האהובות עליו, הוא יגלה קצת אור, מעט מעט, לאט לאט -

הוא ימצא את הדבר שבאמת גורם לו אושר.
זה יתחיל משיעורי תורה, הוא יעלה על דרך המלך, יכיר גם את רעות - אשתו לעתיד,
ובנם הבכור - יהודה, כבר יחבוש כיפה ויפציר בו להגיע למסיבת החומש

הוא לא יודע דבר עדיין, הוא שקוע בכאב.

הליכה של שישי בלילה. סמטאות צפת. בועט אבנים בהליכתו. נתקל בגדר אבנים. שלט. שיעור מפי רב צעיר. רחוב צמוד.
שאלך...?

ובכן, כך הכל מתחיל.)

אתגר יפה!

ממש יפה

אהבתי את הקפיצה הזאת לעתיד

ואת ההבדלים בין מה שעכשיו למה שיהיה

ואת איך הכל התחיל

בקיצור, וואו. אהבתי

אין לכם סיכוי..אף אחד לא מכיר אותה באמת(גם אם אתם חושבים שאתם כן).

אבישג היא מוזרה ומופנמת ואף אחד לא מבין מה הסיפור איתה. בכיתה היא מתוקה וחמודה אבל בבית עצבנית ומרירה.

אמא נוהגת לומר שהיא פשוט מתבגרת, אבל אבישג שונאת את המילה הזאת ומבחינתה זה הכי מותר שבעולם לכעוס ככה סתם בלי סיבה.

אה, ויש גם את דוג. דוג זה הכלב שלה, והיא הכי אוהבת אותו בעולם.

כשהיא הייתה בגן, כולם היו אומרים-"לאבא שלי יש רובה והוא יכול להרוג אותך", והיא הייתה אומרת-" יש לי את דוג והוא יכול לנשוך אותך", וברור שזה היה פי אלף יותר מפחיד.

אז זו היא אבישג, וגם את תרצו להכיר אותה-אין לכם סיכוי. היא קודם כל צריכה להכיר את עצמה.

זה מעניין ממש.

כתבת מרתק.

סיקרנת אותי להכיר אותה..

היא דמות מסוימת שבלב?
ממ.. 

איך זה מתבטא לדעתך?

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:

כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.

לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":

א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית. 

ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...

יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

מתוק כל כך

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

תודה רבה!

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.