חברה שלחה לי ורציתי שתקראו, אולי יחזק פה מישו(:
היא אישרה לי לשתף,
נראלי היא תשמח לתגובות ואני יעביר לה אותם..
היא בוכה. בוכה ככ חזק,ו,נדמה לה שאף אחד לא שומע. אף אחד אחד לא מרגיש אותה. היא צועקת. בכל הכוח צועקת. יש קול שמהדהד בתוכה שאין סיכוי עוד לטוב. אין סיכוי לנחמה. היא לא רואה אף אחד ומבחינתה, אף אחד לא רואה אותה. מרגישה תמיד לבד. אף אחד לא מבין. אף אחד לא שומע ומקשיב. היא שונאת את עצמה. רוצה רק לצרוח ושהסתיים במוות עכשיו. היא הולכת. לא יודעת אפילו לאן. רחוק רחוק, רק כדי להיעלם. שאף אחד לא יראה אותה באופק, "בכל מקרה אנלא מעניינת אף אחד ואין בשביל מה להישאר", מהרהרת לעצמה. וזה כואב. איי איי איי כמה כואב. היא מותשת. מהחיים. מכל דבר. העננים מסתירים את השמש הזורחת וככל שעובר הזמן, החושך מתגבר לו. היא תוהה לעצמה שזה לא יגמר לעולם. אף פעם לא. ככ לא רוצה להאמין לטוב. ו,בכל זאת ממשיכה לצעוד, בחוסר כוח כי סוג של אין ברירה למרות ש, הממ תמיד יש ברירה. היא רצה מהר מהר מהרר ומנסה גם בנחת. לעלות. להתקדם. פף. לא מצליחה. האדמה כבר רטובה ככ מרוב הדמעות שלא מפסיקות לרדת מהעיניים. קשה לה כבר ללכת. עייפה ככ. היא מפסיקה להקשיב לטעטע. לא מזיז לה להיבלע בתוך האדמה. רק להיקבר. נמאס לה להיות טובה. נמאס לה מגבולות. רוצה רק לפרוץ אותם ולהתפרע. לעשות מה שבא לה. היא פוגעת בעצמה ככ חזק ועמוק למרות שברור לה שישארו צלקות אח"כ. נונו מה נעשה.. שורף לה טירופים, אף אחד לא יודע עד כמה. חוץ מטעטע. רק היא וטעטע יודעים. היא מסתירה. קשה לה להסתיר אך גם קשה לה עוד יותר שידעו. רוצה שקט. רוצה להרפות. לתת לרוח להשמיע את עצמה. קצת אוויר. לתת לכאב להיות איך שהוא ולא לספר לעצמה כמה מפגרת היא שאלו הרגשות שלה..זה הכי בסדר. הכי מובן. 'הלב לא סתם מרגיש', פעם חברה אמרה לה. "אל תפחדי, אל תפחדי תני לעצמך ליפול זה חלק מלגדול למטה, למטה יש אדמה תמיד יש אדמה", מנסה לשיר לעצמה בלחש ולהקשיב למילים. מכניסה לה למוח לאט לאט ו, וואו סוף סוף מצליחה להירגע. עכשיו, זהו, היא נותנת לרגשות מקום עד הסוף ומתחילה להיות. מבינה ששום דבר שעובר עליה לא סתם קורה. היא נושמת עמוק עמוקק. "בפשטות.. רק להירגע. רק להירגע. זה טוב. טוב מאודד", מזכירה לעצמה. נאנחת לה ללא הרף. עד שיפסק הכאב, לפחות לעכשיו. מנסה רק הפעם להקשיב. להקשיב לקולות ולקבל אותם. באהבה. היא משתיקה, את כל אלו שרק צורחים עליה כל הזמן, שכמה היא לא בסדר וכמה היא רעה. כן, היא מצליחה להשתיק אותם בעדינות ובנחת. נותנת לגמרי מקום לעצמה באמת. מקום מכיל. מקום אוהב. היא מחבקת את עצמה חזק חזק פתאום ולא מאמינה שזה מה שהיא עושה אבל כן, היא הכי מסוגלת לאהוב את עצמה. לאהוב את עצמה באמת. אךך. אהבת אמת.. איי איי איי אהבת אמת. כמה מתוק המילים האלו. כבר לא אכפת לה מכלום, בקטע טוב. היא צועקת. עם עוצמות היא צועקת, "אני טובה. אני טובהה. אני איש פלא ונשמתי פלא גדול. חידוש כמוני לא היה מעוילם. חידוש כמוני לא היה מעוייילם". מרגישה שטעטע איתה. מרגישה כמה טעטע מזרים לה כוחות אינסופיים. היא מאושרת כמו שלא הייתה מאושרת מעוילם. וואוו. היא מרגישה טוב באמת. לא האמינה עד עכשיו שזה יגיע מתישהו. מנתרת לה. בלי הפסקה. מחליטה לחזור מאיפה שרק התרחקה כל הזמן. חוזרת לחיות חיי אמת. לא שקריים. כבר לא משנה לה הקולות החיצוניים האלו שרק מחלישים אותה כי יודעת מה היא באמת, "במקור שלי אני טוב גמור אבא ושם אני מאמין בעצמי", מקשיבה לשיר הקסום הזה של אביתר שתמיד משמיעה לעצמה כל לילה לפני השינה, ולא מפסיקה לחייך, כי עכשיו מצליחה להאמין בזה באמת. היא מחייכת אשכרה. היא שמחה באמת. אךךך כמה פלא. כבר לא מתגעגעת לפעם. כפשוטו שמחה לגמריי בהווה. יודעת שזה עושה לה רק טוב. רק טוב. גם אם לא תמיד מצליחה להרגיש ככה. אז היא חוזרת..יודעת בדיוק לאן. מנסה שוב להתקרב, שוב לדבוק באמת. לדבוק ברצון האמיתי. לדבוק בטעטע. בוחרת לחיות. לחיות מחדש. חיים אמיתיים. חיים של גאולה, פרטית וכללית. חיים רק עם טוב גלוי. והיא מעכשיו תמיד רוצה לחיות לא משנה מה יהיה פתאום. כן, היא ככ רוצה לחיות. היא מבינה כמה לחיים יש משמעות וכמה שהכל ככ לא סתם. היא מחליטה לא לוותר לעולם. כבר לא מרגישה מתה. היא מרגישה חיה,ו,טוב לה להרגיש ככה. איי איי איי היידד.