משום מה אצלי זה סותר..

כי בסוף באמת אני לא בוכה הרבה על עצמי. אולי העוצמה שיש בשירים והקול והרגש סוחטים ממני רגש.

אולי הדמעות שאת בוכה על אחרים בשירים הם בעצם על עצמך?

אולי את לא מצליחה להתחבר לכאב שלך ולהבין אותו וכשאת רואה אותו אצל מישהו אחר זה עושה לך משהו שהכאב שלך לא עושה לך?

אבל אחותי את צריכה לקחת בחשבון שלא כולם ככה את מבינה...יש גם את האלא שתכלס בוכים רק על עצמם והאחרים לא בידיוק מעניינים אותם..קיצור יש מצב שאת אולי כזאת...?? 

אז וואלה באמת יש לך לב רגיש

-גשות שלנו.

תתבונני בזה...

מה שכןף נכון, אנו צריכים ללמוד לחוות את עצמינו בלי עזרה.

אבל אי אפשר ברגע אחד, וכלים שעוזרים לנו לחוות, מקדמים אותנו לשם. רק צריך להיזהר שזה לא יהפוך להיות לתלותיות בכלים.

לא כזה מעניין אותם מה עובר על אחרים, אולי גם בצדק

בוכים רק על הצרות של עצמם

מוצאים בשירי כאב של אמנים נקודה של הזדהות עם כאבם שלהם

חוסר אמפתיה וחוסר רגישות מאפיניים אותם

איך נקראים...

סציופתים

מניחה שהחברה שלנו לא מתחלקת רק ל2

ואפשר למצוא גם איזון

וזה לגמרי תלוי סיטואציה.

בסוף מתסכל אותי שאני מבזבזת דמעות על כאב של אדם זר. שאפילו לא מכירה אותו.

קיצור מעצבן שצרות של מישהו אחר יגרמו לי לבכות, ומול הצרות של עצמי לא יהיה לי אומץ לבכות

זה עוזר לנו להתחבר לכאב הפנימי שלנו ולהבין אותו יותר..

זה כלי שעוזר לנו להבין יותר טוב את עצמנו ואפילו להשתחרר מהכאב כי אנחנו מבינים מאיפה הכאב נובע ומתחברים יותר לנפש..

אבל את באמת צודקת, צריך ממש להיזהר לא להתמכר לכאב.. ולכן גם כדאי לשים לב כמה אני שומעת שירים כאלה, איך אני מרגישה שאני שומעת אותם, איזה שירים הם, של מי הם...

סליחה אם יצאתי מטיפה או משהו כזה..

|ממש יפה שחשבת על זה, כתבת מצמרר|

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....