מיכל משקיפה מטה לאולם המלא ומתכנסת פנימה לליבה הריק. מה הייתה נותנת כדי להרגיש משהו... איזו משיכה,כמיהה, רצון... אבל כלום. מכל הפשפושים והחדירות היא מוצאת בליבה רק את המעשים הרעים, ומאלו היא מעדיפה לחמוק.
היא ניסתה, באמת שניסתה להתקרב. הנה היא נמצאת פה בסליחות אפילו שהעייפות סוחטת אותה ועיניה נעצמות. היא גם שמעה שיעורים מעוררים של רבנים, והתפללה. (האמנם זו תפילה, מילים ללא כוונה?..) אך מכל אלו יצא רק פחד מעצמה ומאלוקים, פחד לנבור באשפת נפשה ומעשיה.
המקום הזה כל כך כואב לה, כי זה כואב להיכנס ללב פצוע כמו שלה, וקשה לה להיות קשה עם עצמה. היא רוצה להתחיל מההתחלה, אבל בלי מצפון שיגרור אותה למעשיה הקודמים. היא רוצה שיבטיחו לה שמותר להתחיל מחדש ולשכוח את העבר. אבל היא יודעת שזה לא עובד ככה, כי צריך לבקש סליחה ולתקן את המעשים שנעשו, והיא לא מסוגלת לכך. היא צריכה דף לבן וטהור, טהור כמו הנשמה שלה שהיא באמת באמת טהורה. מיכל יודעת את זה. אבל לדף שלה דבקו לכלוכים עקשניים שהיא אינה יכולה להסיר.
הציבור ממשיך את אמירת הסליחות, והיא, היא ממלמלת, אבל בפנים רק שוקעת בייאוש. הרי גם אם תשתנה, כל חטאי העבר ימשיכו לרבוץ עליה.
המחשבות ממשיכות לנדוד, אבל כששירי מתחילה לבכות מיכל חוזרת למציאות. שירי היא שכנה שלה, הבת של נועה ותומר שגרים ממש לידה. זה מוזר לה שנועה הביאה איתה את שירי, כי מאוחר בלילה, ואם היא תבכה זה יכול להפריע.
ובאמת שירי מתחילה לבכות, ונועה, מובכת, מחבקת אותה ודוחפת לה מוצץ לפה. כשזה לא עוזר, נועה מורידה את שירי לרצפה ושירי מסתובבת ומטיילת בין הנשים המתפללות.
'עננו', כולם שרים עכשיו. מיכל מתבוננת בנשים המבוגרות, הצנועות, שמכווצות פניהן בכוונה ומנענעות ראשן. איפה הן ואיפה היא... הכאב נוגח בה, כאב על הפשטות שנעלמה. היא רוצה גם להיות כזו, עם אמונה חזקה וחיים של אמת. הדמעות מתחילות לזלוג ומיכל מתפללת שה' יענה לה ויושיע אותה, יוציא אותה ממיצרי עצמה. 'אלהא דמאיר... בזכותיה דבר יוחאי..עננו..'. הדמעות זולגות חרישית ומשהו נפתח בה.
מישהו מושך לה בחצאית. אהה, זאת שירי... היא מביטה במיכל בחיוך וטופחת על ברכה באצבעותיה. מיכל מחזירה לה חיוך ומלטפת את ידה הקטנה בעדינות. שירי ממשיכה להסתובב בין המתפללות, ולפתע נתקלת בכיסא ונופלת. מיכל מתבוננת, יודעת שעוד רגע קול הבכי ימלא את חלל האולם, אבל שירי רק קופאת לשנייה ונעמדת חזרה ללא כל היסוס.
והיא לא יודע למה, ולא יודעת איך, אבל זה מכה בה חזק חזק בפנים. ממש מפלח אותה, מטלטל.. ומיכל מבינה למה זה כל כך נוגע בה לראות את שירי נעמדת בלי להתבלבל, בלי להתייסר ולשקוע בנפילה. היא מבינה שהיא צריכה להיות ככה, כמו שירי, לדעת להיעמד, לקום, לשחרר מהנפילה ולהתחיל מהתחלה. להיות אחרת. הרי אם לא תרפה מהנפילות, הן יישארו איתה,כרוכות סביב ליבה.
הדמעות עוד זולגות חרישית, האולם כבר מתחיל להתרוקן, אך ליבה של מיכל מתמלא. ליבה של מיכל, של מיכל שהיא כבר אחרת.
*****
נכתב בהשראת השיר 'אני אחר'.
