היום באה מישהי לעזור לי.
זה היה ככ נהדר שאין לי מילים.
מצד אחד זה כאילו שהיא לא עשתה איזה משהו שאני לא יכולתי לעשות (קצת קיפול כביסה, מצעים בחדר אחד, האכילה את התינוק) ----
אבל -----
אני הרגשתי ***פנויה*** לגמרי
הילדים אשכרה למדו
היה לי כח לארגן את הבית (ככה שיהיה לי נעים)
ולהעמיד סיר
ואפילו לסדר מדף אחד בארון שלי
(מכירות את זה שאנחנו..... בסוף? איזו טעות!)
האיש התעורר מהשינה למציאות מפתיעה
וישר התנפל עלי
למה לא אמרת לי קודם???? (בצעקות. מרנין)
אמרתי: כי לא היית מוכן להכניס לפה אף אחת.
ואני קורסת.
אתה לא מסוגל לראות אותי. אני מבינה.
אבל. אני לא יכולה להמשיך ככה.
עוד קצת צעקות.
אמרתי לו שזה לא נתון לויכוח.
שהיה מתנגד בכל מקרה.
לא רוצה (כמובן) להקשיב לי.
היא מקסימה.
בת יחידה.
סופר זהירה.
מכירה אותי ואת הילדים ואת הבית.
גרה 2 דקות ממני.
אין לי חשק להצטדק.
אין לי כח להסביר.
מודה שפשוט אין לי סבלנות.
אחרי כל מה שאני עוברת בשבילו.
גם בשביל ההסתרה מההורים שלו.
שהשאירה אותי בלי עזרה.
בלי אוויר.
פשוט. לא. רואה. אותי. ממטר.
גם בימים כתיקונם קשה לו לפנות כוס מהשולחן.
יחיד. מפונק. אמא חולת נקיון. רגיל ככ שמשרתים אותו.
אז אני מרימה את הגרבים מהרצפה
זורקת את מקלות האוזניים המשומשים לפח
מפנה את הכוס
את הדיאודורנט
את מברשת השיניים
אני לא מעירה לו
הוא ככה
ואם הוא פעם משקיע דקה בבית ישר הוא מנפח את החזה:
ראית איך פיניתי את הקניות???
וואלה. לא בא לי לשבח אותך.
הילדים עוזרים לי יותר. ונעים לי לעבוד איתם.
הוא לא יכול - ולא מוכן - לעזור לי **כש** אני חייבת עזרה
זה תמיד "רגע"
"אני עסוק"
ואם אני ממש מתעקשת
ממש
ממש
ממש
שיבוא ע-כ-ש-י-ו
הוא בא ואמור: אני פה! מה את דואגת? הנה, אני פה
ואז אני עוד יותר כועסת.....
אז מעדיפה לבד.
לפעמים למשל מדלגת על מקלחת של הפיץ.
לא רוצה ממנו טובות.
לא רוצה להגיד לו תודה על זה שטרח לקום מהספה.
להתיק את העיניים מהמסך.
אפשר לחשוב הוא מינימום הרמטכל.
להסתכל עלי.
לדבר איתי.
טוב, נו, לא פשוט לי עכשיו.
ועכשיו. הוא יכול - ורוצה - עוד פחות.
ואני בסוף.
ומטפלת גם בו.
פשוט מוכרחה עזרה.
אז קבעתי עובדה בשטח.
אני חשובה.
אני לא מוכנה ולא יכולה כרגע לחיות תחת הסכמות שלו.
זה היה ככ נהדר שאין לי מילים.
מצד אחד זה כאילו שהיא לא עשתה איזה משהו שאני לא יכולתי לעשות (קצת קיפול כביסה, מצעים בחדר אחד, האכילה את התינוק) ----
אבל -----
אני הרגשתי ***פנויה*** לגמרי
הילדים אשכרה למדו
היה לי כח לארגן את הבית (ככה שיהיה לי נעים)
ולהעמיד סיר
ואפילו לסדר מדף אחד בארון שלי
(מכירות את זה שאנחנו..... בסוף? איזו טעות!)
האיש התעורר מהשינה למציאות מפתיעה
וישר התנפל עלי
למה לא אמרת לי קודם???? (בצעקות. מרנין)
אמרתי: כי לא היית מוכן להכניס לפה אף אחת.
ואני קורסת.
אתה לא מסוגל לראות אותי. אני מבינה.
אבל. אני לא יכולה להמשיך ככה.
עוד קצת צעקות.
אמרתי לו שזה לא נתון לויכוח.
שהיה מתנגד בכל מקרה.
לא רוצה (כמובן) להקשיב לי.
היא מקסימה.
בת יחידה.
סופר זהירה.
מכירה אותי ואת הילדים ואת הבית.
גרה 2 דקות ממני.
אין לי חשק להצטדק.
אין לי כח להסביר.
מודה שפשוט אין לי סבלנות.
אחרי כל מה שאני עוברת בשבילו.
גם בשביל ההסתרה מההורים שלו.
שהשאירה אותי בלי עזרה.
בלי אוויר.
פשוט. לא. רואה. אותי. ממטר.
גם בימים כתיקונם קשה לו לפנות כוס מהשולחן.
יחיד. מפונק. אמא חולת נקיון. רגיל ככ שמשרתים אותו.
אז אני מרימה את הגרבים מהרצפה
זורקת את מקלות האוזניים המשומשים לפח
מפנה את הכוס
את הדיאודורנט
את מברשת השיניים
אני לא מעירה לו
הוא ככה
ואם הוא פעם משקיע דקה בבית ישר הוא מנפח את החזה:
ראית איך פיניתי את הקניות???
וואלה. לא בא לי לשבח אותך.
הילדים עוזרים לי יותר. ונעים לי לעבוד איתם.
הוא לא יכול - ולא מוכן - לעזור לי **כש** אני חייבת עזרה
זה תמיד "רגע"
"אני עסוק"
ואם אני ממש מתעקשת
ממש
ממש
ממש
שיבוא ע-כ-ש-י-ו
הוא בא ואמור: אני פה! מה את דואגת? הנה, אני פה
ואז אני עוד יותר כועסת.....
אז מעדיפה לבד.
לפעמים למשל מדלגת על מקלחת של הפיץ.
לא רוצה ממנו טובות.
לא רוצה להגיד לו תודה על זה שטרח לקום מהספה.
להתיק את העיניים מהמסך.
אפשר לחשוב הוא מינימום הרמטכל.
להסתכל עלי.
לדבר איתי.
טוב, נו, לא פשוט לי עכשיו.
ועכשיו. הוא יכול - ורוצה - עוד פחות.
ואני בסוף.
ומטפלת גם בו.
פשוט מוכרחה עזרה.
אז קבעתי עובדה בשטח.
אני חשובה.
אני לא מוכנה ולא יכולה כרגע לחיות תחת הסכמות שלו.
) נראית לך בכלל ??!
)
🤣
, יש לך יכולת ספיגה מטורפת, שאני למשל לא מגיעה אליה, 