פשוט איבדתי שליטה עם הילדה בת 3 וחצי.
היא מרביצה בלי סוף לאחותה בת השנה וחודשיים. *כל* היום היא עושה מה שאסור לה- מטפסת על השיש, מוציאה דברים מהמקרר בלי רשות, מוציאה את *כל* המשחקים בחדר ומבלגנת על הרצפה וכמובן מסרבת לסדר גם אחרי שאני מדרבנת אותה לסדר בצורה יצירתית (לאסוף רק את מה שירוק, ואז מה שאדום, שרה תוך כדי וכו'). אבל הכי קשה זה שהיא מרביצה לקטנה. היא אוהבת אותה מאוד ומשחקת איתה במהלך היום אבל תמיד תמיד באמצע היא דוחפת/מרביצה/מוחצת אותה. זה קורה בשבריר שניה שאני לא מספיקה לעצור אותה.
ואני פשוט מאבדת את זה.
אני מרגישה שאני רוצה לצאת מהלופ הזה שכל היום אני מעירה לה על דברים שהיא עושה שאסור. ברור לי שזה פוגע באווירה טובה ואני לא רוצה שתגדל בתחושה שכל היום העירו לה. אני מנסה בכל הכוח להציע דברים כיפיים ושישרו אווירה חיובית. להקריא לה ספר, לעזור לי לבשל ולאפות, את הכביסה היא עושה איתי קבוע והיא מאושרת עד הגג. אבל מספיק שהיא עושה "דווקא" ומנסה להתקרב לסכין חיתוך למרות שהיא יודעת שאסור- אני מתעצבנת עליה, מפסיקה את האטרקציה, מוציאה אותה מהמטבח והיא צורחת ומייללת.
תמיד חלמתי להיות כמו אמא שלי וסבתא שלי. בחיים לא הרימו קול על הילדים. בחיים. ואני צורחת עליה כמו מפלצת. בסיטואציות ממש מוגזמות- אפילו נתתי לה פליק. בחיי שאני מתביישת מעצמי.... ואני כל הזמן אומרת לעצמי- זו לא האמא שאת רוצה להיות! ויאללה תעשי עם עצמך משהו!!
אבל אני פשוט בחוסר אונים.
ברגע זה ממש אני בפסק זמן. היא הרביצה לאחותה, שלחתי אותה לחדר, הרביצה לה שוב אחר כך, קשקשה על הבגדים שלה עם טושים, שפכה תה קר על הרצפה. דייייייייייייייייי!
הכל יצא משליטה. מרגישה שאני צריכה לשכור מישהי שיודעת לחנך ויודעת להיות אמא. לא רוצה שהיא תגדל ותזכור אותי בתור אמא איומה, עייפה, מתוסכלת וחסרת חום.
אני אשכרה אמרתי לבעלי: "תיקח אותה ממני. אני הולכת לחדר ונשארת שם" ואני עכשיו פה עד להודעה חדשה.
ואגב, אנחנו משתדלים לצאת איתה לבחוץ כדי שלא תתחרפן. אבל תכלס, היא מתנהגת אותו הדבר גם אחרי שהוציאה אנרגיות בחוץ..
בקיצור.
איך אתן עושות את זה??
היא מרביצה בלי סוף לאחותה בת השנה וחודשיים. *כל* היום היא עושה מה שאסור לה- מטפסת על השיש, מוציאה דברים מהמקרר בלי רשות, מוציאה את *כל* המשחקים בחדר ומבלגנת על הרצפה וכמובן מסרבת לסדר גם אחרי שאני מדרבנת אותה לסדר בצורה יצירתית (לאסוף רק את מה שירוק, ואז מה שאדום, שרה תוך כדי וכו'). אבל הכי קשה זה שהיא מרביצה לקטנה. היא אוהבת אותה מאוד ומשחקת איתה במהלך היום אבל תמיד תמיד באמצע היא דוחפת/מרביצה/מוחצת אותה. זה קורה בשבריר שניה שאני לא מספיקה לעצור אותה.
ואני פשוט מאבדת את זה.
אני מרגישה שאני רוצה לצאת מהלופ הזה שכל היום אני מעירה לה על דברים שהיא עושה שאסור. ברור לי שזה פוגע באווירה טובה ואני לא רוצה שתגדל בתחושה שכל היום העירו לה. אני מנסה בכל הכוח להציע דברים כיפיים ושישרו אווירה חיובית. להקריא לה ספר, לעזור לי לבשל ולאפות, את הכביסה היא עושה איתי קבוע והיא מאושרת עד הגג. אבל מספיק שהיא עושה "דווקא" ומנסה להתקרב לסכין חיתוך למרות שהיא יודעת שאסור- אני מתעצבנת עליה, מפסיקה את האטרקציה, מוציאה אותה מהמטבח והיא צורחת ומייללת.
תמיד חלמתי להיות כמו אמא שלי וסבתא שלי. בחיים לא הרימו קול על הילדים. בחיים. ואני צורחת עליה כמו מפלצת. בסיטואציות ממש מוגזמות- אפילו נתתי לה פליק. בחיי שאני מתביישת מעצמי.... ואני כל הזמן אומרת לעצמי- זו לא האמא שאת רוצה להיות! ויאללה תעשי עם עצמך משהו!!
אבל אני פשוט בחוסר אונים.
ברגע זה ממש אני בפסק זמן. היא הרביצה לאחותה, שלחתי אותה לחדר, הרביצה לה שוב אחר כך, קשקשה על הבגדים שלה עם טושים, שפכה תה קר על הרצפה. דייייייייייייייייי!
הכל יצא משליטה. מרגישה שאני צריכה לשכור מישהי שיודעת לחנך ויודעת להיות אמא. לא רוצה שהיא תגדל ותזכור אותי בתור אמא איומה, עייפה, מתוסכלת וחסרת חום.
אני אשכרה אמרתי לבעלי: "תיקח אותה ממני. אני הולכת לחדר ונשארת שם" ואני עכשיו פה עד להודעה חדשה.
ואגב, אנחנו משתדלים לצאת איתה לבחוץ כדי שלא תתחרפן. אבל תכלס, היא מתנהגת אותו הדבר גם אחרי שהוציאה אנרגיות בחוץ..
בקיצור.
איך אתן עושות את זה??
