(משהו שנכתב פעם ויכול להוסיף אור, תהנו)
כמה עוז ועצמה-
בזה האדם
כמה חולשה ורפיסות-
בזה האיש.
במראה משתקף פרצוף,
פעם הוא מלא שמחה, בטחון עצמי
הוא משדר.
אך פעם, כולו אך חולשה וייאוש.
באחת אני מאוהב
ובשניה אני מואס.
פרצוף אחד הוא חיי
ופרצוף שני הוא נבלתי.
סור אחי מן המראה,
אל תביט אל פני החוץ.
חוש את חיותך הפנימית,
את פעימות הלב המיוחד
שלך.
שים לב לכל רגש שתחוש,
לכל רצון קטן ככל שיהיה.
העדף להביט אל תוכך
ותאזין לטובך הרוצה לפרוץ.
הטוב שבך, המיוחד לך,
לא ינוע ולא יזוע לעולם,
בלבך הוא ישכון, בעצמותו
מחכה לפרוץ כשרק תתן.
פתח את שערי ליבך – החוצה,
תן ליופי הייחודי לפרוץ
לצאת אל הפועל בכל עוזו
מלא הוד ובגאון, החיים.
אוהב את עצמי כי ככה,
כי זה אני עם כל חסרונותיי.
גם כשרונותיי יפים הם,
מקום בעולם יש רק להם.
בתור אני, בתור חבר,
בתור אח ובתור אזרח,
בתור מלמד ובתור תלמיד,
כאיש ישראלי וצלם אלוקים.
הסימפוניה הבריאתית מפעמת,
כל אחד ומגרעותיו יחד עם יופיו.
בהינתן לכל תו מקום על הבמה-
או אז תשמע ברוב חינה.
הבט על היותך עלה מחובר לענף,
וענף המחובר לענף גדול ממנו,
לגזע אימתני ןלשורשים מהימנים.
מחובר לחיות הישראלית הזורמת הנצחית.
(אם בא לכם אשמח לשמוע מה קיבלתם מהשיר, סתם מעניין..)
