ילד קטן ואבוד עמד שם, בווסט חגיגי וחולצה לבנה מגוהצת ומכנסי בז' בוהקות. העיניים הקטנות חיפשו כיסא ריק, שיחבק אותו אליו. יציע לו משענת ומפלט.
יהודים מותשים, חיוורים, איישו את כסאות הפלסטיק. הגבאי ביקש מהציבור לשמור על השקט, כי תפילת נעילה נוקשת בדלת, וצריך להספיק טרם תשתלט השמש על השמיים. תצבע אותם בגוונים אדמומיים, תכריז על שקיעה, ועל צאת היום הקדוש.
"בוא, חמוד. אתה יכול לעמוד איתנו". זה היה אריאל, אח של אמא. הציע בחיוך חיבוק ומפלט. אריאל הוא דוד טוב.
ויש לו בן חמוד, רועי. אנחנו חברים טובים.
הידיים שלי היו דביקות ממיקס של במבה ודוריטוס שאמא ערבבה לנו בשקיות הפקעלאך, מסורת של יום כיפור. ניגבתי אותן במכנסיים. פירורי במבה-דוריטוס נבלעו בהן. מזל שאמא לא הלבישה אותי לבן, התפשרה על בז' למרות יום כיפור. ניסים קטנים.
רוצה שנחליף שלוש דוריטוס בשלוש צ'יפס בטעם בצל-שמנת? שאל רועי בחיוך. תמיד לחיוך שלו התלוו גומות עמוקות כאלה, ונמשים קופצניים וחומים דגדגו לו את האף. דגדגו לי את הלב. קנאתי בגומות, בנמשים, בצ'יפס שמנת בצל, במכנסיים הלבנות והבוהקות. ברועי.
החלפנו גם במבה בדובונים וסוכריה על מקל בגומי אבטיח.
אחר כך התחילה תפילת נעילה. שקט סמיך ומוזר עמד באוויר, מחשמל אותו, ואותנו. הקול של החזן רעד ונסדק, לפעמים הקול שלו בכה ממש. חזרנו אחריו מילה במילה, אני ורועי ערכנו תחרות, מי מצליח לצעוק חזק יותר. לא היינו צריכים להתאמץ מידי; הקולות הדקים שלנו התעקשו לא להתערבב בקולות הקהל. בוראים לעצמם פס קול ייחודי וקולני.
ואז דוד אריאל סימן לרועי שנתקרב אליו. ברכת כהנים, הוא לחש לנו. אני אברך אתכם, רק תשמרו על שקט, בסדר?
אבות ובנים עמדו שם, מברכים ומתברכים. אריאל כיסה אותנו בטלית צחורה ומבריקה. הצטופפתי עם רועי תחתיה, מתברך מאבא שלו. פתאום דמעות דגדגו לי את העיניים, תחזרו לשק הדמעות, עוד מעט ניפגש, עוד מעט. לחשתי. אני מבטיח.
וַיָּשֶׂם לְךָ שָׁלוֹם.
ואין שלום. רק בית מפורק.
ועיניים קטנות, מחפשות חיבוק וברכה של אבא.
