בכל רפואה, כמו בחיים, יש שלב שבו הכל נראה יותר גרוע מהמחלה. הדרך לניקוי גורמת להוציא את הרעלים. אח.
מרגיש לי חזרה לעולם של פעם, עולם מסוכן ומרדני.
ילדות בצמות וריח של שמרים יורדות במדרגות מולי ואני אין לי שם וצורה וריח. אני רק אני.
אני לא שומרת כבר.
מחזרת אחרי סיגריות מסריחות שעושות לי לנשום ולשאוף, כאילו כדי להכריח אותי לבצע את הפעולה הכל כך פשוטה הזאת. נשימה. נשיפה.
(לא שומרת נגיעה.) פאק. מטומטת.
לא שומרת על התודעה. הנה, כותבת פאק. (פאק.)
לא שומרת על טוהר המילה. לא שומרת על טוהר המחשבה. לא שומרת על טוהר.
ילדות עם צמות שמורידות סירים עם ריח של אבקת מרק. אל תסתכלו עלי. אני כלום.
אני אוהבת לצרוח, אני שונאת לצרוח, אני שונאת שילדות בצמות עם סרטים ורודים שומעות את הצרחות שלי.
אני אוהבת אנשים מיואשים. אני אוהבת אנשים. אני אוהבת ש**י צוחק על אתיופים ושונא שאחרים צוחקים, אני אוהבת את.הגאווה הזאת. של הכלום.
אין לי מסר, אין לי מה לכתוב. אבל מלא מילים מפוצצות לי את השכל. לא כתבתי איזה שנה. איפה אני ואיפה אני. אין ריכוז אין ריכוז אין ריכוז.
כל אבן התחילה בגוש קטן שהתגבש. וגושים קטנים אפשר לפורר בקלות. את הבבאובבים צריך לעקור מיד, אחרת לא יהיה לך ברירה, תצטרך לנדוד לעולם אחר.
בעולם אחר יכול להיות שאין ילדות עם ריח של שמרים ואנשים בשחור לבן שלא מסתכלים עלייך כי את אישה.
די כבר עם הקטנוניות הזאת. די. באיזה צד את.
בעולם אחר יכול להיות שיש אהבה שלא נשברת, לב כזה בצורת לב. פשוט כמו שהוא.
יכול להיות בעולם אחר שאת שולחת הודעה למישו שהתגעגעת אליו, והי, הוא גם עונה. אולי. אולי בעולם אחר. בעולם בלי באובבים.
בעולם שלא מסתכלים עליך כמה אתה לובש וסך מראה פניך.
איפה הילדה הזאת עם הריח של השמרים בידיים שהייתי. לעזאזל.
בכל רפואה, כמו בחיים, יש שלב שבו הכל נראה יותר גרוע מהמחלה. הדרך לניקוי גורמת להוציא את הרעלים. אח.
מרגיש לי חזרה לעולם של פעם, עולם מסוכן ומרדני.
ילדות בצמות וריח של שמרים יורדות במדרגות מולי ואני אין לי שם וצורה וריח. אני רק אני.
אני לא שומרת כבר.
מחזרת אחרי סיגריות מסריחות שעושות לי לנשום ולשאוף, כאילו כדי להכריח אותי לבצע את הפעולה הכל כך פשוטה הזאת. נשימה. נשיפה.
(לא שומרת נגיעה.) פאק. מטומטת.
לא שומרת על התודעה. הנה, כותבת פאק. (פאק.)
לא שומרת על טוהר המילה. לא שומרת על טוהר המחשבה. לא שומרת על טוהר.
ילדות עם צמות שמורידות סירים עם ריח של אבקת מרק. אל תסתכלו עלי. אני כלום.
אני אוהבת לצרוח, אני שונאת לצרוח, אני שונאת שילדות בצמות עם סרטים ורודים שומעות את הצרחות שלי.
אני אוהבת אנשים מיואשים. אני אוהבת אנשים. אני אוהבת ש**י צוחק על אתיופים ושונא שאחרים צוחקים, אני אוהבת את.הגאווה הזאת. של הכלום.
אין לי מסר, אין לי מה לכתוב. אבל מלא מילים מפוצצות לי את השכל. לא כתבתי איזה שנה. איפה אני ואיפה אני. אין ריכוז אין ריכוז אין ריכוז.
כל אבן התחילה בגוש קטן שהתגבש. וגושים קטנים אפשר לפורר בקלות. את הבבאובבים צריך לעקור מיד, אחרת לא יהיה לך ברירה, תצטרך לנדוד לעולם אחר.
בעולם אחר יכול להיות שאין ילדות עם ריח של שמרים ואנשים בשחור לבן שלא מסתכלים עלייך כי את אישה.
די כבר עם הקטנוניות הזאת. די. באיזה צד את.
בעולם אחר יכול להיות שיש אהבה שלא נשברת, לב כזה בצורת לב. פשוט כמו שהוא.
יכול להיות בעולם אחר שאת שולחת הודעה למישו שהתגעגעת אליו, והי, הוא גם עונה. אולי. אולי בעולם אחר. בעולם בלי באובבים.
בעולם שלא מסתכלים עליך כמה אתה לובש וסך מראה פניך.
איפה הילדה הזאת עם הריח של השמרים בידיים שהייתי. לעזאזל.
בכל רפואה, כמו בחיים, יש שלב שבו הכל נראה יותר גרוע מהמחלה. הדרך לניקוי גורמת להוציא את הרעלים. אח.