גם זו
ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל ייזיל נחום איש גם זו דמלומד בניסין הוא שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות אזל בת בההוא דירה בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא (למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה) כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב (ישעיה מא, ב) יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה כי אתו ביתו בההוא דיורא אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא אמרו ליה האי עפרא דאייתי הכא מדידן הוא בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי:
היו היה יהודי קדוש ושמו נחום איש גמזו. ולמה זה היה שמו? מפני שעל כל הקורה אותו בחייו היה מאמין ואומר בשמחה גדולה "גם זו- לטובה" ודאי!
ויהי היום ויעל הרצון בלב ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר אולם לא היו בטוחים שהמסע יצליח, שכן המון ליסטים ורמאים בדרך ע"כ אמרו לשלוח את הדורון ביד נחום, שהיה אהוב לשמים וממילא מלומד בניסים. צברו והעמידו בידו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו.
במהלך המסע נדרש היה נחום לעצור לנוח באיזה פונדק של גויים בדרך. לא נהג נחום סלסול בעצמו והטמין התיבה, אולם רצון מלכו של עולם לא היה שיתן את התיבה למלכות ע"כ נתגלתה לבעלי הפונדק והם שלפוה, המירו את האבנים הטובות בעפר והחזירו את התיבה למקומה, כמו שלא נגעו בה מעולם.
כאשר קם נחום בבוקר נגש אל מקום מחבואו ובהרימו את התיבה שם לב לשינוי הנעשה בה. פתח את התיבה ואורו עיניו – חול! במהירות הבין את הנעשה, שגילה הקב"ה מטמוניתו לאנשי המקום[1] ע"כ מסתמא רצון העליון לעשות ישועה לישראל דווקא בדרך נס! שמח שמחה גדולה, ריקד לעצמו בניגון של שמחה, נטל חפציו ואת התיבה והלך לו.
ויהי בהגיעו למקום המלך ציווה הלך לפתוך את התיבה והנה עפר בתוכה. זעם גדול זעם המלך וליבו אומר לו לכלות היהודים מעל פני האדם, שנוהגים זלזול במלכותו! והנה אחד מסריסיו מן העומדים ראשונה במלכות אומרים לו – ושמא הוא מן עפרו של המלך שיצא שמעו בכל הארץ, מנצח ארבעת המלכים הגדולים אשר מקדם? אולי הוא מן עפרו של המלך אברהם, אב המון גויים שנעשה בעפרו ניסים והפך עפרו לכלי משחית לכלות ולנצח כל אויביו?
הקשיב המלך במתינות לדברי סריסו ויצו את אנשי מלחמתו לצאת מיד ולכבש בעפר זה, בדרך בדיקה ראשונית בעלמא, את העיר אשר מעולם לא עלה בידו לכובשה – ויצלח הדבר!
מיד העלו את התיבה לבית הגנזים, שמרו העפר שבה בין אוצרות המלך ומילאו התיבה מחדש באבנים טובות ומרגליות. אולם לא כישנות החדשות, אלא פי כמה וכמה יקרו מהן, שהרי הן מאוצרות המלך ולא מביתו של היהודי הפרטי. אחר שהתפלל נחום תפילת הודיה גדולה לה' הושב אל בית המלך ושולח אחר כבוד חזרה למקומו.
בדרכו חזרה שאלוהו בעלי הפונדק, מדוע שבת בכבוד כ"כ גדול? אמר להם: "מה שלקחתי מכאן, מדעתי ורצוני, ולא התחלתי לחקור ולהרהר אחר עתידות או פשעים, הבאתי לבית המלך ושמחו עליו שמחה גדולה!"
בבוקר למחרת, עת אשר יצא מן המקום סתרו בעלי הפונדק ביתם ויביאו את כל עפר הבניין לבית המלך באומרם – ברשעת היהודים האלה גזלו מן עפר ביתנו והביאו דורון לפני מלך! בדקו עפרם ולא צלח. מיד הרגום, שהרי סכנו את המלך וביזוהו בהיתוליהם.
היו היה יהודי קדוש ושמו נחום איש גמזו. ולמה זה היה שמו? מפני שעל כל הקורה אותו בחייו הייתה נפלטת מפיו אמירה רפה "גם זו לטובה".
ויהי היום ויעל הרצון בלב ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר אולם לא היו בטוחים שהמסע יצליח, שכן המון ליסטים ורמאים בדרך ע"כ אמרו לשלוח את הדורון ביד נחום, שהיה אהוב לשמים ומלומד בניסים. צברו והעמידו בידו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות הזהירוהו ושלחוהו.
במהלך המסע ארכה עליו הדרך ונתיעף, ויבט כה וכהוהנה פונדק של גויים בדרך. לא נהג נחום סלסול בעצמו ונכנס לפונדק. בעלותו של יצועו לא הטמין התיבה, שהרי סמוך היה על ה' שלא יעשה רעה לעם ישראל ויפר עצתם לרעתם, ע"כ הניח ראשו על הכר ונרדם.
אולם, נתגלתה לבעלי הפונדק והם שלפוה, המירו את האבנים הטובות בעפר והחזירו את התיבה למקומה, כמו שלא נגעו בה מעולם.
כאשר קם נחום בבוקר נגש אל מקום מחבואו ובהרימו את התיבה לא שם את לבו לשינוי שנעשה בה. הלך להלוך בדרך אולם כל העת ליבו נוקפו שמא קרה דבר נגד רצון ה'. ויעצור בחצי הדרך ויפתח את התיבה ומיד חשכו עיניו – חול! במהירות הבין את הנעשה, שנתגלתה מטמוניתו לאנשי המקום, ויאנח אל ליבו והפטיר בשפה רפה "גם זו לטובה". ויפן כה וכה, וירא כי אין מנוס לו, נטל חפציו ואת התיבה והמשיך בדרכו.
ויהי בהגיעו למקום המלך ציווה הלך לפתוך את התיבה והנה עפר בתוכה. זעם גדול זעם המלך וליבו אומר לו לכלות היהודים מעל פני האדם, שנוהגים זלזול במלכותו! והנה אחד מסריסיו מן העומדים ראשונה במלכות אומרים לו – ושמא הוא מן עפרו של אביהם של אלו היהודים? אולי הוא מן עפרו של אברהם, אב המון גויים שנעשה בעפרו ניסים ונהפך עפרו לכלי משחית לכלות ולנצח כל אויביו?
הקשיב המלך במתינות לדברי סריסו ויצו את אנשי מלחמתו לצאת מיד ולבדוק עפר זה, האם יעשו כזו בעפרם של היהודים. וכל העת נחום עומד ועיניו כלות ומנסה וטורח לעלות על ליבו את דבריו עצמו – "גם זו לטובה! שיר למעלות..." עד עת בוא הבשורה, עלו עם עפר זה בעצת הסריס על העיר אשר מעולם לא עלה בידם לכובשה – ויצלח הדבר!
מיד העלו את התיבה לבית הגנזים, שמרו העפר שבה בין אוצרות המלך ומילאו התיבה מחדש באבנים טובות ומרגליות. אולם לא כישנות החדשות, אלא פי כמה וכמה יקרו מהן, שהרי הן מאוצרות המלך ולא מביתו של יהודי. אחר שהתפלל נחום תפילת הודיה לה' על הנס והחסד שנעשו עימו הושב אל בית המלך ושולח אחר כבוד חזרה למקומו.
בדרכו חזרה שאלוהו בעלי הפונדק, "מדוע שבת בכבוד כ"כ גדול"? אמר להם: "מה שניסיתם להערים עלי ולקחת את רכושי ממני לא עלתה בידכם, והנה הבאתי לבית המלך את העפר שהושם בתיבה ושמחו עליו שמחה גדולה!"
בבוקר למחרת, עת אשר יצא מן המקום סתרו בעלי הפונדק ביתם ויביאו את כל עפר הבניין לבית המלך באומרם – ברשעת היהודים האלה גזלו מן עפר ביתנו והביאו דורון לפני מלך! בדקו עפרם ולא צלח. מיד הרגום, שהרי סכנו את המלך וביזוהו בהיתוליהם.
[1] "אל תתחר במרעים" (אם ראית רשע שהשעה מצליחה לו), בדברי הגמרא במגילה.
