נמאס לי. כואב לי הגב בעוצמות כאלה כאילו אני אחרי שעות מלקות רצח. בעצם, אולי מגיע לי ככה לסבול, מגיע לי. דבר אחד שכן מגיע לי. בחייאת.

אני מרגישה לא קשורה, מרחפת מעליהן, נשארת ערה כדי לשמוע, כי אני אוהבת לשמוע. אבל לא שמתי לב שאני רק שומעת. כבר אין לי שם מקום משלי, בכלל, פה כבר אין לי מקום, ו,וואו זה כלכך מחזיר אותי אחורה, מלפני שנתיים. באלי לקלל *** זה כזה עומד לי בלשון, מעולם זה לא עמד לי ככה. ריבונו של עולם מה קורה לי? מה קורה פה? למה אני לא סובלת אותה פתאום? למה אני מתה שהיא תעוף מפה כבר? למה יש בי כל היום רצון כזה שאני יעוף מפה? למה אני כבר כלכך רוצה למות?

רע לי כאן אבא.

קדושה אני מבקש?

איך הכל בחיים פתאום מתפספס לי מבין האצבעות, כל מה ש...

קודש קודשים.

אני תמיד מבקש.

יאו טאטע אני כבר לא מסוגלת!! לכלום אני כבר לא מסוגלת! נמאס לי להסתיר. כל היום, זה מה שאני עושה. די!

ואני צריכה עכשיו רק טבע, קדושת ארץ ישראל. ואין כאן לעזאזל ***** כאילו זה כבר מקלל אוטומטי בתוך הראש שלי.

אבא זה אני כותבת פה הכל?

נמאס לי מהחיצוניות הזאת מהמוחצנות הזאת. נמאס לי מעצמי. אני לא אני.

אני

איזה מילה

אגואיסטית.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)