ממה יגידו עלי או ממה יקרה לשם שלי, וזה עצוב שאצלי זה קורה הכי הרבה

סך הכל זה רגשות טבעיים. וזה קורה לכולנו.
(אני לא אומר שלא צריך להתגבר)

אבל שיש לך משהו שברור לך שצריך לעשות אותו ואתה לא עושה רק כי ההוא אולי יחשוב שאתה ככה וככה, זה פתאטי ומצחיק ועצוב ביחד

(ראית את חלק II? מעניין אותי מה אתה אומר)

אתה יודע שכשאומרים תתעלם זה עושה הכי הרבה סקרנות לשמוע

באמת אנחנו חיים בעולם מבלבל. אם כל חיינו היינו בקדושה / בחול אז כנראה זה לא היה מעניין.
וצרת רבים חצי נחמה. גם אני עובר את זה וגם אתה ועוד רבים וטובים (גם שולי רנד ואמיר דדון למשל )

אבל אני יגיד לך יותר מזה... לדעתי - אפילו יש איזה מן חוט דק ששוזר את שני הימים האלו. את שני התחושות של הקודש ושל החול. החוט הזה - לדעתי - הוא הגעגוע. נכון שהוא מתבטא בכל אחד מהימים באופן אחר (ולפעמים אפילו הפוך) - אבל השורש הוא אותו שורש.
כמובן שיש ימים סתמיים וריקים ממש, אבל אם מדברים על הגעגוע החילוני והנוגֶה לבין הגעגוע החסידי והאופטימי - יש בניהם קשר, ואולי תתפלא - לפעמים אני מרגיש שאני צריך להגביר אצלי את הממד הזה בנפש שלי, גם אם באופן חילוני ותוהה - רק כדי לעורר אותה מתרדמתה, בשביל עבודת השם.

(זהו, מחילה על הניצלו"ש...)

שלום בנצי 👋)