מכוסה כולה בקליפות של זבל.
אוי, היא קבורה מתחת לערמות של אשפה.
ומעליה,
ילדה.
נוברת באשפה, מעיפה זבל לכל כיוון, מחפשת אותה.
הילדה מרוסקת, שבורה.
והנשמה שלה בוכה, גמורה.
משתוקקת לחזור למקום הקדוש והעליון.
לבית שלה.
והיא כאן,
קבורה מתחת ללכלוך,
במקום להיות ליד הכסא.
אך, כסא הכבוד.
הילדה נואשת, רק רוצה לגעת בנשמה.
היא רוצה לדעת שהיא פה,
לראות רמז. סימן. קטן.
אייאיי טעטע,
והנשמה מתענה.
מתפללת שכבר יראו אותה,
ושכל העולם יבין שהיא פה.
הילדה,
ככה מלהתייאש. ככה מלוותר.
אבל יודעת שאין שום יאוש בעולם כלל.
היא חוזרת על זה שוב ושוב ושוב.
אין שום יאוש בעולם כלל.
איןשוםיאושבעולםכלל.איןשוםיאושבעולםכלל.
ולאט לאט, זה נכנס וחודר.
היא מאמינה בזה.
אין שום יאוש בעולם כלל.
וברגע זה,
הנשמה,
הכואבת, הדואבת,
מפסיקה להרגיש כאב.
ולמרות השאול תחתיות שהיא שוהה בו,
ולמרות הכל,
היא מרגישה טוהר. ונחמה. ואהבה.
ופתאום נראה שכסא הכבוד יחכה.
כי היא פה אם מישו לא שם לב.
היא הכי פה שיש.
ופתאום יש לה כוח להתגלות.
והילדה,
מוצאת את הנשמה.
מרימה אותה,
מלטפת בעדינות,
ומסירה ממנה קליפה של לכלוך.




