ופשוט לחבק אותה, פשוט להחזיק לה את היד ולתת לה תחושה
שאני כאן, ואני לא הולכת.
כי בתור הילדה שאני, אני יודעת שאחד הפחדים שלה
זה שעוד מעט מישהו בחייה ילך.
איך הייתי רוצה ללטף אותה, להוריד את השיער הסתור מפניה ולנגב את הדמעות.
ככה, פשוט דמעות.. בלי איפור שנמרח, כי היא עודנה ילדה.
איך הייתי רוצה לתת לה את המקום לפרוק הכול, ולהרגיש. ככה, בלי לפחד
בלי להסתיר ומבלי להכחיש.
הייתי רוצה לתת לה להרגיש שהיא לא לבד,
שעוד מישהו איתה, ומבין מה היא עוברת.
מישהו שאולי כבר יצא משם, ויכול לתת לה את הכלים להתמודד.
שהיא תזכור ותדע שיש דברים שהולכים איתנו תמיד, ושלא צריך לפחד
מכל הצדדים הפחות נעימים, האפלים
כל השדים שאנחנו ושבתכונו.
בתוכה, בתוכי.
שהיא תדע שזה בסדר,זה באמת באמת בסדר.
כי אחד הפחדים הגדולים שלנו זה מהכוחות שקיימים בנו.
הייתי רוצה להוות לה משהו יציב בתוך החיים האלה
מלאי המהמורות וסימני השאלה.
שתהיה לה תשובה אחת ברורה לשאלה למה
שתזכור שהחיים שלה פאקינג שווים
ושהם שווים אותה.
איך הייתי רוצה ללכת לילדה שאני, ופשוט להסתכל.
לעקוב צעד אחר צעד, ולחקות אותה,
ללמוד. ללמוד ממנה, מהילדה שאני
להיות היא השלמה ולמצוא את כל החן הפנימי
הנמצא בתוכה, בתוכי
להיות אני.




