אבל זה למען כולכם. @שושיאדית - אם תוכלי לאזכר את בעלי המשפטים (שמופיעים למטה [42 משפטים!]), זה יהיה משמח.

וואלה:

חשבתי שאני לא רוצה אבל רציתי

לפגוש אדם אחר עד לעומק בו הייתי

בעצמי

אחרי שחפשתי את האושר בדרכי (שלי)

לא הבטתי בעצמי רק ראיתי מי אני

לפני- חשבתי שידעתי הכל

לא מסוגל לטעות, לא להיות צודק, לעולם לא ליפול

לאדמה, שבדממה, הראתה לי מישהו שונה

מי שהוא כנה – שהוא עצמו

ובעצם לא סומך על כוחו, רק על השרירים שבנה מסביבו

כאלה שמגלים ת'מציאות של חייך

שערכם עולה כמו ציור- שמחייך אליך

קורא אליך

מזיז משהו קר וישן בליבך

לב מחושק ממעשים

לב שכדי לפתוח צריך

לשבור

עוד

כמה פעמים

והכאב הוא המחלים

אז תּוֹדֶה גם עליו

אתה לא מבין כמה טוב עוד מסתתר מאחוריו

והשעות הקשות יגלו לך

את הפנים שבתוך האישיות שלך

אז אל תשכח לכתוב הכל במהלך הדרך

כי טוב לנוח הספסל בדרך מלישון בערסל המלך

ולעולם רב הנסתר על הגלוי

כי יש זוית אחרת שמשנה את הביטוי

והתמונה לא מתעוותת

האמת ברורה והלב לא חושב אחרת

ומי כמוך מודע לכוחן של מילים

שאף פעם לא כבד להרים שק יהלומים

הזרם לעולם ימשיך לסחוף איתו רק דגים מתים

אז תנתב את הכל אל מקורות טובים

ואפ' הדברים הקטנים – אל תעזוב אותם

יש רגעים יפים, שהלב- רק בזכותם

מוצא שלווה ושמח

כמו על אושפיזין מהירח

בתוך סוכה

סוכת שלום

סוכת אמת

קל לשקר על המכונה אבל עם עצמך להתעמת?

זו טעות, ותזהר

את עצמך שוב אי אפשר עוד לשחזר

כולם אוחזים בכישרון של לשקר

אז תתמקד, אל תתעוור

ואל תשפיל את האחר

למענך

עסוק תמיד בלהגביה עצמך [ואת האחרים איתך]

אל תתעסק בעונש האויבים שלך

יום יבוא, זמן פריעת כל חוב

אז אתה תתמקד בלאהוב

זו החכמה

לגלות איך הם מועילים [כמה] ובמה

זו פשטות האמונה

שמורה דרך בטוחה, שלימה,

אם תשגיח תהיה כשר ללא פגימה

כי אתה הרופא, זו הכוונה

לקנות מה שמשתלם כמו זמן או תבונה

אחד עובר והשנייה תמיד נשארת

תן לעצמך לקחת אותו, איתה בתור כותרת

פלוס עבודה קשה השאיפה נוצרת

והופכת לקיימא

אז מי אני?

בעיקרון אדם ממש חיובי, למה זה כל כך שלילי בעיניכם?

וכמה מילים אחרונות

עצות טובות ומצחיקות

תזהר מן הפחמימה

תכניס לכרס או מהר לאדמה

כי הקצפת, על אף שהיא חומה

זה לא אומר שאין לה התחמה

וזהו, דממה.

המשפטים המקוריים:

אל תביט בעצמך - הסתכל במי שאתה.

אל תעשה טעות שתהפוך לחלק ממך כי לא ניתן לשחזר בני אדם

אל תסמוך על כוחך, תעקוב אחר השרירים שפיתחת

אל תביט לכישרון פן תלקה בעיוורון

אל תחפש את הדרך לאושר, חפש את האושר בדרך

אל תדחה למחר פחמימה שאתה יכול לאכול היום.

אל תשפיל את האחר - הגבהה עצמך!

אל תתערב במחירים של האויבים שלך, רק תזכור- שיש להם חוב

תן לעצמך ליפול, למטה יש אדמה

בלי האמונה הפשוטה לא תוכל לצעוד בבטחה

חברי הסוד - הם אלה שהופכים את מציאות חייך לגלויה

קל לעבוד על מכונת אמת אבל קשה לשקר לעצמך

חכמה זה לא רק לזהות אנשים רעים- זה לדעת איך להפוך אותם לטובים בשבילך.

כשאתה אומר תודה על הרע - אתה מבין כמה טוב מסתתר בו 

עשית מה שהתחשק לך - עכשיו את מחושקת

החיוך שלך הוא רק הזזת שפתיים אבל אצלו זה מזיז משהו בלב

אם אין לך אושפיזין בסוכה, תביא אותו מהירח

בחנות של החיים קונים ומשלמים - אז בואו נבחר דברים משתלמים

כדי לפתוח את הלב צריך לשבור אותו כמה פעמים

כדי שפצע יבריא הוא צריך לכאוב

אדם מסוגל לפגוש אדם אחר רק עד העומק בו פגש את עצמו

שעותיו הקשות של האדם הן שעותיה היפות של אישיותו

כינוי המגזר הוא מעין מדבקת הכשר - האדם משגיח הכשרות של עצמו

אדם-לעצמו הוא רופא

אדם שלא מסוגל לטעות לא יכול להיות צודק.

אין דבר כזה משורר, זה רק אדם שמחפש אמת וכותב הכל במהלך הדרך.

טוב לנוח מידי פעם על הספסל בדרך מלישון כל היום בערסל של המלך

עם עבודה קשה, גם השאיפה הכי גדולה יכולה להפוך למציאות טובה

גם קצפת אוכלים במידה.

לעולם רב הנסתר על הגלוי - אפ' למשורר עצמו

הידידות היא כמו ציור עז שלאורך השנים דוהה אך מחירו עולה.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

לא כבד להרים שק יהלומים

שום דבר בעולם לא עובר חוץ מהזמן.

כשמביטים מזווית אחרת - התמונה משתנה. ככשתי זויות נפגשות –התמונה מתעוותת.

לפעמים הדברים הקטנים ביותר - ממלאים הכי הרבה מקום בלב (פו הדוב)

חשבתי שאני יודע הכל - עד שמישהו מולי היה עצמו

הלב שלי הולך אחרי האמת והאמת ברורה לי בין העיניים.

חשבתי לקחת זמן לעצמי אבל עצמי לקח את הזמן

מי כמוני מודעת לכוחן של מילים, כוחן של דמעות - החשיבות לנתבם אל מקורות טובים, מכוונות טובות.

אני בעיקרון אדם ממש חיובי, למה זה כל כך שלילי בעיניכם??

חשבתי שאני לא רוצה אבל רציתי

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי.