אחרי שלוש שעות וחצי של האזנה לשיעורים של רבנים ואנשים שונים...

המסקנה שלי הייתה -

וואו, אני ממש רוצה ללכת לשבת אצל יונתן רזאל🤩! וואו, הוא איש כל כך מיוחד... איך אני רוצה לעשות אצלו שבת, בטח זו תיהייה חוויה מרוממת ומיוחדת כל כך...

אחרי רבע שעה שחשבתי על הרעיון המדהים הזה, (והמשכתי להיות בזום... הוא בדיוק שר)

הגעתי למסקנה הסופית, שאני לא יכולה  ללכת לשבת אצלו כי אין לי שמלה מתאימה.

אין, הגאונות.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול